אני מירב, עורכת אופנה בפורטל נשי ידוע, אני בת 42, חיה בזוג כבר 12 שנים ובחרתי לא לגדל ילדים. ואני שלמה עם הבחירה הזו.

אוהבים אותך, מירב.
בקבוצות הפייסבוק קוראים לנו 'אל-הורים', בארה"ב של שנות ה-80 קראו לנו DINKS (Double income no kids) ואלה שיש להם ילדים קוראים לנו 'המשונים האלה שלא מבינים מהחיים'.
ולמה בחרתי לא לעשות ילדים? רבות הסיבות כזירעונים השוחים במעלה צוואר הרחם אבל אני אנסה לתמצת – כי אני רואה את החברים שלנו קמלים מעייפות ומפתחים דפיציט חמור בזוגיות, כי צווחות ילדים מרגישות לי כמו סכינים חדות בראש, כי אני מהנשים האלה שיחייכו אל תינוק ויעשו לו 'היוש' מרחוק אבל יעופו ב-600 קמ"ש על גור כלבים, כי כל מה שקשור בילדים משעמם אותי, כי אני נחרדת מהמחשבה על נוכחותי באירועי קניון, פסטיגלי זמר, תערוכות לגו, ואטרקציות לכל המשפחה. וכי אני לא מרגישה שחסר לי ולזוגיות שלי משהו.

זה בראש שלך וזה רק נדמה לך.
עם כל הסיבות הנ"ל אפשר להתווכח, אני מודעת לכך. אפשר לספר לי שזה ממש לא ככה אצל כולם ואפשר גם לתת לי בראש  שהכל בראש שלי. מוכנה להקשיב. אבל יש סיבה אחת, מרכזית, חקוקה בסלע וצרובה בברזל רותח – אין לי ילדים כי מעולם לא חשתי צורך או רצון לעשות אותם. וחיכיתי, באמאשלי חיכיתי. הבטחתי לעצמי שכשתגיע הקריאה הזו מהטבע, הצעקה הפנימית הזו שאי אפשר להדחיק בפאתי הרגש, הרצון האבסולוטי הזה שאי אפשר להתנגד לו, הצורך הזה לילד, אם זה יגיע אני אקשיב ואציית. אבל זה לא קרה ואני בספק אם יקרה בעתיד.
גם החצי השני שלי מרגיש כמוני. הוא לא מעוניין, לא רוצה ולא חש צורך להתרבות. מצד שני, אני בטוחה שאם התשוקה לדור ההמשך הייתה מתעוררת אצלי, אותו חצי היה מוזמן לדחוף את רצונותיו עמוק לבוידעם של עצמו ולהתחיל להתרגל לרעיון האבהות.

את עוד תצטערי!
'ומה תעשי אם יבוא לך בגיל 50 ונסגרה הבאסטה?' אני שמעת אתכן שואלות במקהלת א-קפלה, ובכן, כשנגיע לגשר נעשה באנג'י. יש הרבה ילדים במזרח אירופה או במזרח הרחוק שצריכים אמא ואבא. וכן, חוויית גיל 30 שלהם תהיה שיחה יומית עם הפיליפינית של אבא או ניגוב ריר לאמא על מרפסת בבית גיל הזהב, אבל היי, זה עדיין עדיף מלגדול בבית יתומים בפרברי קייב.

חלק מאחייני הטובים ביותר הם ילדים.
ושלא תבינו לא נכון, אני לא שונאת ילדים, כלומר אני לא ממש מתה עליהם, בטח כשהם של אנשים זרים, אבל את האחיינים שלי למשל אני ממש אוהבת. אז כן, אני לא דודת החלומות שמגיעה לבקר כל יומיים, משגרת מתנות על בסיס שבועי או מדברת בסקייפ עם אלה שמעבר לים, אבל אני אשתנע במונית, רכבת ואוטובוס לרחובות כדי לקחת את בן ה-8 למסיבת סיום של חוג העשרה, אני אעצב הזמנת בת-מיצווש סופר-מושקעת לבת ה-12, אני אעלה לפייסבוק תמונה של היפהפייה בת ה-5 ולא אפסיק לנשנש ולחפון את בת השנה כשהיא נמצאת לידי.
אבל אחרי כמה שעות, הדודה שבי הופכת לדלעת ועלי לשוב אל ביתי במהרה.
ואז בבית, בשקט, עם החתול שנם על משענת הספה והכלבה השרועה למרגלותיי אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש 'נו גיברת, מרגישה משהו?'
ועונה לעצמי 'מממ…לא ממש'.

את מירב קאופמן, עורכת אופנה ובלוגרית, תוכלו למצוא בארון של גיברת קאופמן