ילדים זה לא כיף מגלה ניסן שור במוסף סוף השבוע של הארץ. "לא כיף לי, ואני אומר את זה בתור אבא לפעוט בן אוטוטו שנתיים וחצי. אני מאשים אותו, כמובן, כי הבטיחו לי שזה הולך ומשתפר. הוא יהפוך מגולם לפרפר, יתחיל ללכת ולדבר ולתקשר ולהיות עצמאי. מלאכת הגידול תהיה פחות קשה, פחות סיזיפית, פחות מונוטונית, פחות משעממת, פחות מעייפת, פחות סוחטת רגשית ופיזית, פחות אינטנסיבית, פחות מייסרת. ואז יהיה כיף. אבל הנה, הוא כבר הולך ומדבר ומתקשר ואפילו מצייר קווים ועיגולים ומרכיב פאזלים של מיקי מאוס. ואני עדיין מחכה שיהיה כיף, ושסופי השבוע יפסיקו להיות כל כך ארוכים, ולחצות אותם לא יהיה כמו לחצות את ים סוף. אבל לא כיף. פשוט לא כיף". כך נפתח טורו האחרון של שור.

סביר להניח שהטור הזה יסתובב לו ברשתות החברתיות במהלך סוף השבוע ויעורר דיון ואולי אפילו סערונת. סביר גם להניח שיש את אלה שמתחברים לחלוטין לטור ונושמים לרווחה כי סוף סוף מישהו אמר את מה שהם לא מעזים, ויש את אלה שיתנגדו בכל תוקף ולא יבינו למה הוא בכלל הביא ילדים לעולם וגם יגיבו זאת בכל מקום. אבל מה לעשות שהחיים קצת יותר מורכבים מזה. הרי כן, מצד אחד כמה קל להזדהות עם שור. מי מאתנו לא רוצה קצת שקט לפחות 17 פעמים ביום, מי מאתנו לא מסכים שאכן הלכה הספונטניות וגם החופש הזה שהיה פה – מי הזיז לנו אותו? אה, הילדים. ומצד שני קשה שלא להרים גבה ומיד להגיב באימפולסיביות, "אז למה בכלל עשית ילדים?" ו"מה לעזאזל אתה רוצה", ו"לא נמאס לכם כבר להתלונן"? ושוב, החיים קצת יותר מורכבים מזה.

ילדים זה באמת לא תמיד כיף. יותר מזה. תינוקות ופעוטות זה אפילו בלא מעט מקרים ממש לא כיף. הם לקחו מאתנו את הספונטניות, שתו לנו את החופש וגמרו לנו את כל הכסף. וכמובן מחקו לנו את שעות השינה. כמה נוח לראות את זה ככה. כמה נוח שיש את מי להאשים. זוגיות זה גם לא תמיד כיף. גם עבודה. משפחה זה גם לא תמיד כיף. גם יצירה. באופן כללי החיים המודרניים זה לא תמיד כיף. בעיקר לא כשהכל עולה כל כך הרבה כסף, ואין לנו זמן לכלום, כשהמחשבות שלנו טרודות כל דקה, והאצבעות שלנו רק מחפשות איזה מכשיר שאפשר לברוח אתו ולהטביע בו את כל הפרעות הקשב והריכוז שלנו.

בשנים האחרונות, וזו מגמה ששולטת בעיקר ברשתות החברתיות, מותר להתלונן. זו מגמה חיובית אגב. נהדרת. מותר לנו להגיד שלא טוב לנו. להתלונן בפרהסיה. לבכות. להתגרש. ללכת. לבגוד. להתפטר. מותר לנו לנפץ מיתוסים. להגיד שלא בא לנו. לא בא לנו להתחתן. לא בא לנו להביא ילד. לא בא לנו משכנתא. לא בא לנו. וזה נהדר. כי פתאום מותר לנו. ואפילו לנשים מותר. מותר להן להתלונן על הטיפול בתינוק. להודות באמת שזה לא מה שהן חשבו שזה יהיה. מותר להן לא לרצות בכלל ילדים. לא לרצות זוגיות. להביא ילדים לבד. מותר!

ההורים שהפכנו להיות, לפחות הדור הזה שנמצא בפייסבוק. שצוחק ועושה ממים על הילדים שלו. שמחפש כל דקה אפשרית לברוח. שמודה לאלוהי הגננות. שרוצה שקט בשישי בבוקר. ההורים האלה שהפכנו להיות הם אנשים כבולים. אבל לא בגלל הילדים שלהם. החופש להגיד הכל הוא לא אמיתי. אנחנו עדיין כבולים בכל כך הרבה הגדרות חברתיות, הבניות מגדריות, מודלים מזויפים של התמונה המושלמת שאנחנו צריכים למלא. אנחנו כנועים לחברה המודרנית שנתנה לנו במה להגיד שלא כיף לנו אבל גם שותה לנו את הכסף, גוזלת מאתנו את שעות השינה, מחסלת לנו את הספונטניות ולא משאירה לנו שום חופש.

אנחנו עובדים כל היום, לא גומרים את החודש, נתקעים בפקקים מטורפים, מבזבזים מלא כסף על כלום וכשאנחנו כבר מגיעים הביתה אנחנו לא מצליחים ליהנות מהיצור המתוק הזה לידינו שעדיין לא כבול לכל הדבר הזה. אנחנו מקנאים בו. הוא חופשי. הוא יכול הכל. הוא נהנה מסתם חול. הוא מאושר מעלה שתפס ברחוב, הוא מתלהב מכל טעם חדש, והוא גם מתקשה. ואז הוא בוכה. אבל איזה כיף לו מיד מחבקים אותו. מטפלים בו. דואגים לו. גם אנחנו היינו רוצים טיפול כזה.

אבל אז, מהר מאוד, אנחנו במירוץ אתו. דואגים לקנות לו את כל המשחקים שיפתחו אותו, מתעקשים אתו שיתאים את עצמו לשעות השינה שלנו, ובאופן כללי ללו"ז שלנו, כובלים אותו בכל ההגדרות שאנחנו כבולים בהם, לבנים אנחנו קונים מכוניות, לבנות בובות, מצלמים אותו כל דקה ומתעדים כל דבר מרגש חדש שהוא עושה תוך כדי שאנחנו לא חווים אתו את הרגע כי אנחנו רק עסוקים בצילום ובמחשבה של מה נכתוב בסטטוס של זה. אנחנו כופים עליהם את הלא כיף שלנו. וכשאנחנו יוצאים אתו מהבית אנחנו חייבים את הבננה ההיא ששור מתלונן עליה בטורו, הוא לא יסתדר בלעדיה. אנחנו מראש כל כך נלחצים מהמחשבה שהוא יהיה בלי הבננה בלי לחשוב לרגע איך להשתחרר באמת כדי שכולנו נשכח מהבננה הזו. וכך, ילדים זה באמת, ממש, אבל ממש, לא כיף.