חודשיים אחרי שאמילי קריסטין עברה הפלה היא החליטה לשתף את הסיפור שלה ברשת, מה שהוביל לפוסט ויראלי שזכה לעשרות אלפי תגובות, חיבובים ושיתופים ולהמון הזדהות בנושא שהעלתה. לדבריה, אפילו שהמון נשים עוברות הפלה או מאבדות את התינוק בדרך זו או אחרת, זהו נושא לא מדובר מספיק, ותקוותה כי הפוסט הזה יעורר דיון תמיכה. תכננו לתרגם לכן חלקים מהפוסט אבל הוא כל כך ריגש אותנו שהחלטנו לתרגם לכן את כולו. הנה הוא:

"הייתי חייבת להשתין אבל הם לא נתנו לי. הם אמרו שאני צריכה שהשלפוחית תהיה מלאה כי ככה קל יותר לראות את התינוק באולטראסאונד. אני זוכרת שהייתי כל כך מתוסכלת ולא רק בגלל השלפוחית. הייתי צריכה למלא איזה 50 עמודים של ניירת לפני שהספקתי לרוקן את השלפוחית ולראות את התינוק שלי אחרי 8 שבועות שאני מחכה לראותו.

סוף סוף הגעתי לחדר האחורי שם התקבלתי בחיוך מכל מי שהיה שם, כי האושר שחווים בלשאת תינוק מדבק. האולטרסאונד התחיל וראיתי הכל ממש מולי. הלב שלי דפק כל כך. זה היה ממש מרגש. זה היה יום שבעלי ואני מחכים לו כבר יותר משנה. אבל התמונות היו שונות מאלה שחברות שלי פרסמו בפייסבוק. משהו לא היה בסדר.

לא ראיתי דבר כי הגוף שלי היה רק כמה שעות מתהליך הפלה.

טכנאית האולטסראסונד היתה שקטה ואני כבר ידעתי. היא יצאה מהחדר ובעלי ישר אמר ש'הכל בסדר'. אבל לא אומרים את זה לבחורה שראתה המון תמונות אולטראסאונד ושחיפשה באינסטגרם את ההאשטאג 8 שבועות כדי לראות איך התינוק שלה נראה עכשיו.

ידעתי שמשהו לא היה בסדר. וזה באמת לא היה.

אני זוכרת שפחדתי לבכות. לא הרגשתי שמגיע לי לבכות כי 'לא סחבתי את ההריון הרבה זמן' וכי 'זה קורה כל הזמן'.

אני זוכרת שהחזקתי את הדמעות ולא הייתי מסוגלת להסתכל על בעלי כי ידעתי שהכאב שלו ישבור אותי.

חזרתי הביתה כדי לתת לגוף שלי להוציא את זה החוצה באופן טבעי. וזה קרה. הרגשתי הכל אבל לא באמת ראיתי את זה. הרופאה שלי לא נתנה לי ללכת בלי להזהיר אותי והיא צדקה. אבל מה שהיא לא הזהירה אותי מפניו זה שברון הלב.

היא לא סיפרה לי שיקח לגוף שלי שבועות להתנקות. היא לא סיפרה לי שאצטרך לראות את בעלי בוכה. היא לא סיפרה לי כמה קשה יהיה לספר לאמא שלי את מה שקרה עכשיו. היא לא סיפרה לי שהגוף שלי עדיין ירגיש כמו בהריון כמה שבועות אחרי. היא לא סיפרה לי כמה קשה זה יהיה לספר לאנשים שאני בסדר כשאני לא. היא לא סיפרה לי שזה יהפוך אותי לבן אדם קנאי בין לילה. היא לא סיפרה לי כמה השאלה 'מתי את מתכננת ילדים?' תהיה הכי קשה בשבילי. והיא לא סיפרה לי כמה זה יהיה קשה לאבד מישהו שלא הכרתי בכלל.

אבל היא כן סיפרה לי שזה בסדר לבכות ושאני לא לבד.

הפלות זה משהו שקורה ואפילו שכיח. למעשה 1 מ-4 עוברת הפלה, אבל אל תחשבו שזה הופך את זה לכואב פחות. כמה שהסטטיסטיקה גבוהה הרגשתי לגמרי לבד וסף סוף הבנתי למה: אף אחד לא מדבר על זה.

רק כשהתחלתי לדבר על זה עם חברים ומשפחה הבנתי שאני לא לבד. שאמא שלי, דודה שלי, אחותי, החברה הכי טובה של אחותי כולן חוו את שברון הלב הזה שאני אל מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי.

אנשים בטח תוהים למה בחרתי לדבר על זה אחרי חודשים, אבל האמת היא שזמן לא תמיד מרפא הכל, אז אני מקווה ששיתוף הסיפור שלי יעזור בתהליך הריפוי. אני לא רוצה רחמים או תשובות. אני משפת את זה כדי שאולי לפחות אשה אחת לא תרגיש לבד ושתקח את זה כתזכורת שהחיים ממשיכים ושיש תקווה.

זו תקוותי בשבילך…

אני מקוה שלא תרגישי לבד.
אני מקוה שתתני לעצמך לבכות.
אני מקוה שתראי את האור בקצה המנהרה.
אני מקוה שאפילו שהאמונה שלך תיבחן את תהיי חזקה.
אני מקוה שתמצאי שקט.
אני מקוה שלא תפחדי לנסות שוב.
אני מקוה שלא תאשימי את עצמך.
אני מקוה שהחברים שלך יחבקו אותך חזק יותר.
אני מקוה שתתני למישהו אחר תקוה.
ואני מקוה שתחגגי את החיים של התינוק שלך, כמו שתחגגי את של הבא, כי לא משנה אם היו לו חיים קצרים לכולם מגיע שיחגגו ויתאבלו עליהם".