כאימהות אנחנו מקבלות אין סוף של עצות. חלקן מנשות מקצוע, חלקן מחברות, חלקן מבנות משפחה. לכולן יש כוונות טובות, כולן רוצות לעזור, ואנחנו – אימהות חדשות, זקוקות לכל טיפ או עזרה שרק תקל. גם אני, כאימא חדשה ביקשתי, שאלתי וקיבלתי כל כך הרבה עצות. הרי איך אני יכולה לדעת בלי שום ניסיון?
דוקא הלילה הנוראי ביותר בחיי היה הלילה בו יישמתי עצה שלא התאימה לי בכלל. זה היה הלילה שבו התחלנו תרגול שינה עם הבן שלי. מאחר ולא עשיתי זאת מעולם, התייעצתי, שאלתי, הקשבתי, רשמתי. רציתי לדעת הכל. הייתי לחוצה מזה, אז חיפשתי כל עצה וכל טיפ אפשרי.
התשובה של כולם סביבי הייתה זהה – תינוקות לא יודעים להירדם לבד. צריך ללמד אותם את זה. איך מלמדים? צריך להפסיק את התלות בהנקה או בגורמים שונים, ואם אין ברירה אז גם לתת להם לבכות, להתהפך, הכל – עד שבסוף הם נרדמים, וככה הם לומדים לעשות זאת לבד.
עד גיל שנה וחצי נמנעתי מזה. זה לא הרגיש לי נכון. נהניתי להיניק אותו, לא היה אכפת לי לקום בלילה, והוא גם יחסית ישן לא רע אז לא עלה הצורך. בגיל שנה וחצי, התחילו לעלות בי שאלות – כולם מסביבנו כבר ויתרו על הנקה בלילה. אולי אני כבר כופה עליו הנקה? אולי הוא באמת לא צריך את זה? אולי זה הרגל גרוע? אולי זה אפילו מקשה עליו? איך אדע? אז חיפשתי סימנים. והיה נראה לי, ולכל מי ששאלתי, שאכן הגיע הזמן.
אז החלטנו לנסות.
הוא נרדם, וכשהתעורר בלילה, ביקש חלב ולא נתתי לו. הרמתי, החזקתי, חיבקתי, נישקתי, ושרתי שירים והוא בכה. הוא בכה לי בידיים – הוא הסתכל עלי וביקש עוד פעם ועוד פעם, ואני המשכתי לסרב. כמו שכולם אמרו לי. כולם הזהירו שהלילה הראשון יהיה קשה, ואז לאט לאט זה בטח ישתפר. אז התעקשתי. ובסוף, אחרי שעה ארוכה, הוא נרדם. ישן שעתיים – ושוב, התעורר.
ושוב הוא ביקש חלב. ושוב – סירבתי, הוא בכה, התחנן, התהפך. ניסינו מים, ניסינו שבעלי יחזיק אותו. והקטן שלי רק בכה. ביקש חלב, קרא לי אמא, אמא, ביקש על הידיים. ואני עשיתי הכל, רק לא נתתי לו חלב. והוא בכה. הוא בכה לי על הידיים במשך שעתיים וחצי ובסוף נרדם בבכי.
הבן שלי, האהוב שלי, זה שהבטחתי שאגן עליו, אוהב אותו, אדאג לו כל ימי חיי. הסתכל עלי בדמעות – ונרדם.
הלב שלי נשבר. לרסיסים. במשך כל הלילה, זלגו לי דמעות יחד אתו. מ ע ו ל ם לא הרגשתי יותר גרוע עם עצמי.
בבוקר הוא קם, וביקש חלב – וקיבל. כשהוא ינק – אני נמסתי. התמלאתי בשמחה, הקלה ותחושה חמימה מבפנים.
ראיתי איך, כאימא, יש לי ממש צורך להעניק לו, לתת לו, לחבק אותו. זה לא בגדר רצון שלי, זו אפילו לא באמת בחירה שלי. זה צורך. רק לתת לו. עוד ועוד. בשביל להצליח לעבור את החוויה הזו אני התנתקתי רגשית. כאילו יצאתי מעצמי כדי להעביר אותו את התהליך הזה. וכשסוף סוף הנקתי אותו שוב – פתאום יכולתי לחזור לעצמי.
בבוקר הבן שלי שכח מזה. הוא התעורר כרגיל, שיחק, שמח, צחק והיה מדהים כמו תמיד. אבל אני כבר לא הייתי אותו בן אדם. במשך כל היום יכולתי לשמוע את הבכי שלו באוזן שלי. הייתי חלשה, וחסרת חיים. והקושי הגדול היה – הידיעה שכמו שכולם אמרו – זה לא משתנה בלילה אחד. כנראה שלפנינו עוד כמה לילות של תרגול כזה.
כשהתכוננו להכין את עצמנו ללילה נוסף, הבנתי בלב שלי, בבטן שלי, שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. לא עכשיו, לא אני. לא בגלל שזאת לא דרך שעובדת. פשוט בגלל שעבורי ועבורו – זה לא הזמן הנכון, זאת לא הדרך שמתאימה לנו עכשיו. אין לי תלונות לאף אחד. לא משנה כמה מסביבי אנשים חכמים, והורים מנוסים המליצו, ידעו, הוכיחו, ייעצו – האחריות, הבחירה, העשייה בכל מה שקשור לחיים שלי כאימא ושל הבן שלי היא שלי.
אף אחד, אף רופא, יועצת, מלווה, או חברה – לא אחראים לתינוק שלנו כמונו. העצות, ההמלצות, הדעות – כולן נכונות ולא נכונות, אבל אנחנו מחויבות לילדים שלנו. אנחנו אחראיות עליהם. ואם משהו קורה, אם נעשית טעות, אם גרמנו סבל – זה עלינו.
אני בטוחה שאם אני הייתי מרגישה ויודעת שתרגול שינה הזה זה הדבר הנכון בזמן הנכון – זה היה נראה אחרת. אבל מאחר ולא ידעתי, ולא הרגשתי – לא יכולתי לספק לו את התחושה הברורה לה הוא היה זקוק. וזה השיעור החשוב כאן.
הדבר הכי חשוב לנו כאימהות הוא לזכור שעם כל הבלבול, כל הלחץ, כל השאלות, וכל הקשיים. יש בנו משהו שכן יודע בפנים מה נכון לנו ומה הילדים שלנו צריכים. נכון – הרבה פעמים, אנחנו מרגישות שאנחנו לא יודעות. לא בטוחות. אנחנו צריכות לקבל החלטות לגבי הבריאות שלהם, החינוך שלהם, והטיפול בהם – ואין לנו את הרקע והמידע הנחוץ איך לקבל החלטות כאלו לבד. לכן אנחנו מתייעצות. אבל – וזה אבל חשוב – העצות האלו הן עצות בלבד. ההחלטות הן שלנו, ורק שלנו.
לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אנחנו שונות, הילדים שלנו שונים, בני הזוג שלנו שונים, היכולות שלנו, הסביבה שלנו – הכל שונה. גם כשזה נראה דומה כלפי חוץ – זה שונה. ישנם מיליוני טיפים, ואלפי דרכים לחנך ולטפל בילדינו, אבל הדרך שלך – היא הדרך שנכונה עבורך הן מבפנים והן מבחוץ. לא בגלל שאחרים לידך בחרו בה, ולא בגלל שבעיתון היה כתוב, וגם לא בגלל שככה את גדלת, אלא אך ורק הדרך שנכונה עבורך כהורה, ונכונה עבור הילד שלך ואת זה אף אחד אחר לא ידע להגיד.
זוהי אחריות כל כך גדולה, ועם זאת – כל כך פשוטה לפעמים. אם רק נצליח לכבות את כל הרעש מסביב נוכל לשמוע את הקול שלנו, את הקול של הילדים שלנו, ולהיות האימהות שהם רוצים שנהיה עבורם.
שרי גת כהן, הגיעה לאימהות מעולם הריפוי, היוגה, החינוך וטיפוס ההרים. עוסקת כיום, בפיתוח תוכניות ליווי לאימהות לאחר לידה, הנחיית הורים לתהליכי תמיכה הוליסטיים בילדים וביזמות חברתית – קהילתית. בעלת הבלוג אימהות במודעות.
