פוסט פייסבוק שכבש לאחרונה את הרשת מביא סיפור קורע לב על תינוקות שלא מקבלים מענה מיידי לבכי, ולמרבה הצער, שום מענה בכלל. תרגמנו לכן את הפוסט:

"זה קרה לפני כמה שבועות. טיפסתי על העריסה בתקווה להרגיע את הצרחות, בקיעת השיניים, הפנים הסמוקות וספוגות הדמעות של הבת שלי. בעלי חזר הביתה לזה, ואני מפרסמת את זה כי זה לוכד את המהות של הלב שלי, של ה"למה" שלי, של הלהט של הדבר היפה והמתיש הזה שנקרא הורות, ונזכרתי בהבטחה שהבטחתי לה.

אחת הפעמים הראשונות שמאט ואני עזבנו את לואלה, היתה כשהלכנו לקונצרט. באותו מפגש, מיסיונר סיפר לנו סיפור, שזעזע אותי עד עמקי נשמתו. רגע שיצרב לנצח, בלב שהפך הרבה יותר שברירי מאז שהפכתי לאמא.

הסיפור שלו התרחש בבית יתומים באוגנדה, והוא בטח התרחש עוד הרבה פעמים בכל מיני מקומות. הוא נכנס לחדר ילדים שהיו בו מעל 100 עריסות עם תינוקות. הוא הקשיב בתדהמה ותהה איך יתכן שהקול היחיד שהוא יכול לשמוע היה דממה. צליל שהוא מעבר לנדיר בחדרי ילדים, בטח בכזה שיש שבו למעלה מ -100 תינוקות. הוא פנה אל האחראית ושאל אותה איך זה שכל כך שקט כאן. התגובה שלה אליו היתה משהו שאני לעולם, לעולם לא אשכח. זה היה רגע ה"למה" שלי.

היא הביטה בו ואמרה, "לאחר שבוע שהם פה, בוכים אינספור שעות, הם בסופו של דבר מפסיקים כי הם מבינים שאף אחד לא מגיע אליהם. הם מפסיקים לבכות כשהם מבינים שאף אחד לא מגיע אליהם. לא אחרי 10 דקות, לא אחרי 4 שעות, ואולי, כנראה, אף פעם לא".

נשברתי.
אני ממש נשברתי. אני ממש יכולתי לאסוף חתיכות מהלב שלי שהתפזרו על הרצפה באולם. אבל במקום זה, זה עורר בי כמיהה, הבטחה.

כשהגענו הביתה, והגוף הקטנטן של לואלה היה צמוד אלי והתחבקנו, הבטחתי לה. הבטחתי לה שאני תמיד אבוא אליה.

תמיד.

בשעה 2:00 לפנות בוקר כאשר הצווחות הנואשות רחמים שלה ישמעו במוניטור אני מיד ארוץ אליה.

הכאב הראשון שלה, שברון הלב הראשון שלה, אנחנו מיד נגיע אליה. אנחנו נהיה שם כדי להחזיק אותה, לתת לה להרגיש, לקבל החלטות בכוחות עצמה, ואנחנו נהיה שם. אנו נראה אותה מבעד לדמעות והתסכולים שלנו בזמנים, שזה בסדר לבכות, וזה בסדר להרגיש. שאנחנו תמיד נהיה מקום בטוח בשבילה, ושתמיד נגיע אליה".

לפוסט המקורי לחצו כאן.