13 שנים אני מגדלת את הילדים בבית. הבכור שלי בן 13, המרכזית בת 10 וקטינא בן 6, ותכל'ס זה כבר די הרבה קילומטראז'. חוסר הידע שיש לאנשים בנושא יוצר אגדות אורבניות שעשויות להפחיד. זה אתגר שחשף כוח על שלא ידעתי על קיומו – הכוח לשבור מיתוסים. זה אולי לא נכנס לשום קורות חיים אבל זה לגמרי מספק ברמה האישית, בטח כשנעצרים לחשוב על זה.

דיסקליימר? בדברים הבאים אין משום ניסיון לשכנע אתכם לעזוב הכל ולהצטרף לחינוך הביתי. זהו. זה הכל. אה בעצם לא, גם לא הכל ורוד בחינוך ביתי, גם אם זה מה שתחשבו (בטעות) אחרי שתקראו את הדברים הבאים. יש קשיים ורגעים של משבר. חינוך ביתי זה עניין של החלטה אישית, זה כל מה שזה.

אין מיתוס, קלישאה או הערה שלא נזרקה אלי כבר. לא פיתחתי עור של פיל, ככל הנראה בשל השימוש בקרם גוף. אוי אופס, מיתוס ראשון – "את מזניחה את עצמך". בואו נבהיר משהו: לכל אימא, טוב כמעט, יש את הזמן המוזנח. תקופת טבילה הכרחית לתפקיד, ללא הגדרת זמן ברורה, שאליה מומלץ להתייחס בהומור עצמי. הורות משמעה לתעדף את הילדים, כן, בהתחלה זה פעמים רבות גובל בהזנחה, בעיקר בשל עייפות, אבל זה מתאזן. ככה זה בחיים.

לפעמים זה רק סאבטקסט ל"בטח אין לך זמן לעצמך", קלישאה שנזרקת לאימהות בכלל על בסיס קבוע. שנתחיל עם זה ש"זמן לעצמך" זה סובייקטיבי לגמרי? מציאת "זמן לעצמך" לא קשורה להחלטה להישאר בבית, זה עניין של תעדוף. זמן אפשר למצוא, זו גישה עקרונית לחיים.

ומה עם "את מבזבזת את עצמך" או בן-דודו "מה תעשי כשהילדים יעזבו את הבית?" אנשים, אם להיות עם הילדים עונה לקריטריון "בזבוז זמן", אל תעשו אותם. בלי קשר, השנים עם הילדים הן השנים בהן התפתחתי ואגרתי הכי הרבה ידע בחיי והן נעשות מתוך קשב לעצמי, לילדים ולבנזוג. אני מתקדמת בקריירה חדשה שבחרתי ועושה את זה בקצב שלי. מבחינתי זה לא בזבוז, זו השקעה. אבל הכי חשוב? אני לא מתערבת לכם, אל תתערבו לי, גם אם מתוך דאגה כנה.

אבל מה זה שווה אם לא נדבר יותר על הילדים?

"בלי להיות במערכת לא יהיו להם כישורים חברתיים" – לא יודעת אבל איכשהו זה תמיד היה נראה לי כמו משפט ברירת מחדל שלא חשבו עליו קודם. בהתעלם משלוש הדוגמאות אצלי בבית וממחקרים שמוכיחים שלילדים בחינוך ביתי יכולות חברתיות מגוונות יותר כמו גם סבלנות חברתית ואמפטיה, בואו נהיה כנים – אם ילד גדל בחברה, הוא מפתח כישורים חברתיים. המערכת לא מספקת בעיני את התנאים לכישורים חברתיים ראויים, היא בעצמה לא ממש יודעת להתמודד עם מגוון התלמידים, וחלק אכן יוצאים עם בעיות חברתיות.

"אבל ילד צריך עצמאות!" וואלה? עקרונית, ילדים לוקחים אחריות באופן טבעי, אם רק נותנים להם. זה לא קשור לבית הספר או לאימא שנשארת בבית.

"איך יהיו להם חברים?" לא יודעת, אבל אתם מוזמנים לראיין את כל החברים שלהם. אני רק מזהירה שהרשימה ארוכה ואני יודעת, לי יש בר מצווה על הראש עוד חודש. מעגל החברים הקרוב שלהם הוא לא קטן בכלל והוא מגוון וכולל חברויות אמיצות.

"איך הם יתפקדו בעולם האמיתי?" אתם רוצים להגיד לי שללכת כל בוקר לבית הספר זה העולם האמיתי? מקום שאליו נאלצים ללכת, ללמוד דברים שלא בהכרח מעניינים או מועילים ובתוך מסגרת לא דמוקרטית שבה צריך להתאים את עצמך? לא ממש משכנע. לא כאשר מול זה יש את היכולת ללמוד בהמון מקומות ובצורה יותר מעניינת ולחוות את העולם כמו שהוא ביומיום בסביבה נוחה ומתוך חווית ילדות כיפית. זוכרים מה זה כיף?

"אני לא הייתי מסוגלת". אז זהו שכן, את פשוט לא רוצה וזה לגמרי בסדר, רק לומר את זה, זה מעצבן, גם אם את לא מתכוונת.

"זו פריבילגיה". כן במידה מסוימת, אבל פריבילגיה שמתאפשרת כתוצאה משינוי אמיתי בסדר העדיפויות, ויתורים ומאמץ, ולא מתוך נוחות כמו שניתן לחשוב.

"הם לא יתרגלו למסגרות". בטח שכן, יש להם המון מסגרות, יש דרישות וגבולות בבית, יש חוגים, יש מסגרת בקונסרבטוריון, יש קבוצות למידה, כל החיים רצופים מסגרות. אנחנו חיים במסגרת – על מי אתם עובדים?

נסיים בדובדבן "ואיזו דוגמה את מעבירה כשאת בעצם עקרת בית?"
או! כל הגישה הזאת עושה לי צמרמורת. הילדים שלי יודעים שזו הבחירה שלי להישאר איתם בבית כי בני אדם בוחרים לממש את עצמם בכל מיני דרכים. הם לא חושבים שמקומן של נשים במטבח, הם יודעים שבחרתי בהם ואגב, יש בזה משהו מאוד מעצים. הראיה שלהם את העולם היא הכי פחות מגדרית או סטריאוטיפית מכל ילד אחר שפגשתי וההבנה שלהם של בחירה ושוויון היא עמוקה. ובתוך זה יש להם אימא שיודעת הרבה דברים מחשבון ופיזיקה ועד היסטוריה ופילוסופיה, ולומדת איתם וגם מפתחת קריירה תוך כדי ומוכיחה שכשרוצים משהו מספיק ניתן לעשות אותו. אגב האימא הזו גם מתקנת פנצ'רים וסתימות בביוב.

אפשר לפתור את כל האמור ב"נו זאתי, היא טיפוס של מורדת". אזהרת טריגר: הנה עוד מיתוס, אבל להפעם סיימתי.