קטנה שלי,
לא היה קל להוציא אותך אל אוויר העולם.
למרות כל ההכנות שעשיתי כדי לעבור לידה טבעית נטולת התערבויות: פילאטיס, יוגה, מציאת דולה, קורס הכנה ללידה, הכנת תוכנית לידה, מריחה של שמן פרינאום, צפייה בסרטוני לידה טבעית, סיור בבית חולים ואירגון תיק בית חולים הכי מסודר שקיים, הכל התפקשש. המציאות הכתיבה משהו אחר לגמרי. ועם כל זה, את היית כל כך חכמה, הבנת מה הכי נכון לשתינו וחיכית בסבלנות שגם אנחנו נבין את זה. אלו מהעולם החיצון.

באותו סוף שבוע החלטת שנמאס לך לשחות ברחם ושאת רוצה להפגש איתי כבר. אז בהתחלה סימנת לי עם הפקק ולמחרת הורדת לי את המים. אז עשינו את מה שצריך לעשות ונסענו לבית החולים. למרות שאני תיכננתי לעבור את כל הצירים בבית ולהגיע לבית חולים בדקה ה-90, את כנראה רצית שישגיחו עליי מההתחלה מקרוב.

בבית החולים אישרו לי שהמים בהחלט ממשיכים לרדת ולא נתנו לי לרדת מהמיטה יותר. כך חיכינו לצירים. וחיכינו. והם באו לאט לאט וברמת קושי עולה וגוברת. הרגשתי שהכאב קטן עלי ושזו כנראה הכוונה לכאבי מחזור שלעולם לא חוויתי. בערב כבר התחלתי לגנוח. כנראה שרמת הקושי הכריעה את היהירות הגועשת שהתגאיתי בה. הודעתי למור (הדולה) כל שעה מה מצבי, והיא הצטרפה אלינו באותו הערב. באיזשהו שלב הפתיחה התקדמה ל-3 והצוואר נמחק ואז העבירו אותי לחדר לידה. שם התפשטתי כמו נודיסטית ועשיתי תרגילים (שמהצד נראו לגמרי TRX) כדי שיהיה לך קל ונעים להתברג באגן שלי. עבדתי קשה. אבא עזר לי והיה קשוב אלי כל הזמן, מור עשתה לי עיסויים בגב התחתון, ידעה בדיוק מה אני צריכה ובאילו מינונים, כאילו שרק יום קודם חוותה בעצמה לידה והיא זוכרת את כל הפרטים. מלווה באבא מצד ימין ומור משמאל, הקפנו את המסדרונות הלוך ושוב בהליכה איטית שאין כמותה. כמו אדם בשיקום שחזר ללכת אחרי שנים. וכל שניים -שלושה צעדים (מי סופר) עצרתי מרוב כאב. נמרחתי על הקיר וחיכיתי בלי להוציא הגה. רק נשיפה ארוכה שכזו. כמו שמור לימדה אותי.

במשך יממה נשארנו באותן פוזיציות. בהמשך עברתי לישיבה במקלחת תחת זרם מים ואז עבודה אינטנסיבית על סיבובי האגן, וחוזר חלילה. שאלתי את צוות האחיות אם אני יכולה להכנס למרכז ללידה טבעית וליהנות מהאטרקציות שיש לחדר המטורף הזה להציע. החדר היה תפוס – ורק חיכינו שאוכל להכנס במקומה.

הייתי אפופה בהורמונים, ערומה, רועדת, מכונסת בתוך עצמי, נטולת תחושת זמן, כואבת ומותשת. אבל אז זה הגיע. (לא רגע הלידה, סבלנות!) אחת המיילדות אמרה לי שעוד מעט אוכל להיכנס למרכז הטבעי. כל כך שמחתי. הרגשתי שהכל מתקתק לפי התכנון שלי. לפי הויז'ן שהיה לי בדימיון על הלידה. והנה הפתיחה אט אט מתקדמת לה ואני עוד מעט מוציאה אותך ואנחנו סוף סוף נפגשות. איזו התרגשות. נכנסתי לחדר, הרגשתי בבית.
מיד בדקו אותי כדי לאמוד מה המצב. התברר שקצב הפתיחה איטי ממה שהרגשתי ועומד על 4 בלבד. מיותר לציין כמה שעות עברו רק בשל העובדה שלא היה לי מושג איזה יום היום וכמה זמן כבר עבר מאז הגעתי לבית החולים. בצורה מאוד מוזרה, המיילדת ביוזמתה הרחיבה את הפתיחה באצבעותיה ל 5-6. לי לא ממש היה אכפת, העיקר שנתקדם והכאב הזה יעבור.

בפקודה מתואמת מבעוד מועד, אבא שם ברמקולים את שיר החופה שלנו שהפך רשמית גם לשיר הלידה שלנו ואני דמעתי מהתרגשות (או הורמונים) תוך כדי הצירים מרוב החיבור העז למילים שבעצם דיברו רק עלייך. וקראתי לך, אמרתי לך שאני פה מחכה לך.

Hear me sing: Swim to me, swim to me, let me enfold you. Here I am. Here I am, waiting to hold you."

אך כמו שנאמר: "החיים זה מה שקורה כשאנחנו עסוקים בלעשות תוכניות", והפתיחה נעצרה ב-9, נתקעה, והמיילדת נאלצה להוציא אותי מהמרכז אל חדר לידה רגיל ולעדכן רופא במצב. ניסיתי לדמיין את הרגע שבו את יוצאת לאוויר העולם מתוכי. באמת שניסיתי. כל הזמן. ולא הצלחתי. לא הצלחתי לראות בדמיון את הרגע הזה. עשיתי עם עצמי דמיון מודרך, וכלום. זה הכניס לי מחשבות שאולי זה לא אפשרי. אולי לא תצאי ממני ואחזור הביתה עדיין בהריון. או שאולי אני מפחדת מהרגע הזה ואני תוקעת את הלידה וזה באשמתי. בגלל הפחד שאופף אותי. הוצפתי ברגשות אשם. ניסיתי להתחבר אלייך מבפנים כדי להבין מה קורה איתך שם, אבל זה היה כאילו הכבל יצא משקע החשמל. כאילו נותק בינינו הקשר והחיבור אבד. הרוחניות העצומה שהיתה באוויר לפני כמה דקות הפכה לחרדה איומה. עם תוספת של כאבי תופת בגב ובבטן, ובכל הגוף המותש הזה. לא הצלחתי להוציא קול ולדבר, רק חיכיתי שזה יגמר כבר. התחלתי להתייאש.

תוך דקות כבר חצינו מסדרון והגענו לחדר במחלקה. והיה פחות נעים, ופחות אינטימי. נכנסו כל הזמן אנשים שלא התעמקתי בשמותיהם ובתפקידיהם אבל הנוכחות שלהם הפריעה לי בעבודת הצירים וברגיעה שכל כך ניסיתי לשמר. הרופאים התעקשו לתת לי פיטוצין לזירוז, ביקשתי שיתנו לי צ'אנס ללדת טבעי כמו שרציתי, הרי אני כבר בפתיחה 9! זה ממש כמעט הסוף, למרות שעברו יותר מ-30 שעות עד עכשיו, התחננתי שיחכו עוד שעה. אבל הם בשלהם. אז כבר בקשתי שיתנו לי בנוסף אפידורל, כי לא יכולתי לחשוב איך אני מתמודדת עם צירים יותר חזקים וכואבים מאלו שאני כבר בקושי עומדת בהם עד עכשיו. ואם כבר חיבלו בתוכנית הלידה הטבעית שלי והולכים לדחוף לי משהו כימי לגוף אז שיקלו לי קצת על הכאב.

וכך הם פתחו לי וריד, והגיע המרדים המתמחה (כמה מזל לאישה אחת), וניסה שלוש פעמים עד שהצליח. אם רק הייתי יודעת באותו רגע שזה מה שקורה שם, כנראה שהייתי צווחת עליו או מוותרת על הבקשה. עברה בערך שעה, ואכן הצירים התגברו אבל לא היה שינוי בפתיחה. היתה תחושה שצריך לחשוב על פתרון אחר כי הלידה עדיין לא מתקדמת. כל הזמן בדקו את הדופק שלך במוניטור לראות שלא יורד, אני לא חששתי בכלל. הרגשתי שאת חזקה שם בפנים ויודעת לדאוג לעצמך. ואז, נכנס רופא לחדר בסערה כשהוא מלחיץ אותנו שחייבים להכנס לניתוח קיסרי. אני התעלמתי מהמילים שלו כי הייתי בטוחה שכל מה שהוא רוצה זה רק ל"סיים" איתי כי אני נמצאת בלידה יותר מדי שעות ותופסת לו חדר יקר.

ככל שעברו הדקות, והמתח מצידו עלה הבנתי שאי אפשר להתעלם ממנו. אז נכנעתי והקשבתי לו. הוא אמר שאם לא אכנס לניתוח את יכולה להיתקע ולשבור לי את האגן, ויכול להיות לי קרע בחומרה 4. לא באמת הבנתי מה זה אומר ולמה הוא בכלל לא מוכן לחכות עד שזה יקרה מעצמו ואת תצאי ממני בכוחות עצמך. פתאום היתה דרמה, בכי, לחץ, גם אבא כבר התחיל לפחד ונאמרו ביטויים של חיים ומוות בחדר, מה שגרם לי להבין שאין לי ברירה. אני חייבת להסכים. לא משאירים לי אופציה אחרת. החתימו אותי על נייר עם הרבה מילים מטושטשות.

חצי דקה לאחר מכן, גררו לי את המיטה לניתוח. ראיתי מלא אנשים עליי וכל אחד מחבר לי צינורית אחרת בגוף. חיפשתי פנים מוכרות ואז ראיתי את אבא, מותש לגמרי אומר לי שהוא לא נכנס אתי, לא האמנתי ששמעתי את זה אבל הייתי צריכה להפנים זאת מהר כי הגלגלים של המיטה המשיכו מבלי לעצור. מור אמרה שהיא תהיה אתי ונרגעתי קצת. פקדתי על עצמי לנשום עמוק ותזכרתי את עצמי שזה תיכף נגמר. קו עקום ככל שיהיה, הנה הוא קו הסיום. והם עטו לי על הבטן כאילו היו שודדים ויש בפנים שלל של זהב. אכן היה שם דבר יקר ערך והם מהר הוציאו אותך. המיילדת מיד נשמה לרווחה ואמרה שמזל שהלכנו על ניתוח כי היית במנח op (הפוכה עם הפנים כלפי חוץ) וחבל הטבור היה כרוך סביב צווארך. כמובן שבאותו רגע זה לא אמר לי כלום, רק בדיעבד הבנתי שזה מה שגרם לכל השתלשלות העיניינים. שמעתי אותך בוכה והוצפתי התרגשות. הנה את אני שומעת אותך ואת מחפשת אותי. זקוקה לי. ואני מאחורי הוילון לא רואה אותך וידיי קשורות מלהחזיק אותך. אבל אני פה קרוב. אז צעקתי הכי חזק שיכולתי שיביאו לי אותך אליי. והם הביאו. והניחו אותך על כתפי והיית מדהימה וכל כך יפה עד שנחנקתי. מור צילמה אותנו אבל אני הייתי כל כך נוכחת ברגע הזה כך שלא עניינה אותי המצלמה כלל. הגוף שלי ברגע אחד נשמט, הבין שהמלחמה הזו סוף סוף נגמרה ושתינו בחיים. ואת כל כך יפה. ואני אמא. שלך. ואת הילדה שלי. מעכשיו ועד עולם. שלי. ואני אמא שלך. אני. ואת. לנצח.

דנה אחיטוב היא מאמנת אישית וכירולוגית, אמא ללירי וגרה בתל אביב.