כשהתעוררתי מהניתוח הקיסרי, ידעתי שהתעוררתי אדם אחר.
לא ידעתי כלום חוץ מזה. הייתי כאובה, הייתי עייפה, הייתי בשוק. כל החוויה של הלידה לא הייתה בכלל מה שתכננתי. כאשה שמנסה לחיות חיים עם היבט הוליסטי, עוסקת בפיתוח מודעות, מתאמנת ביוגה, עושה מדיטציה, אוכלת מזון בריא, לא לוקחת תרופות או הולכת לרופאים – כולם בסביבה שלי, כולל אני, היו בטוחים שאני אלד לידה טבעית, בלי אפידורל, בכריעה ואולי אפילו בבית.

ההיריון עבר בצורה טובה ורגועה. הרגשתי טוב, הייתי שמחה, ובקושי שהיו לי תופעות לוואי. כמובן שכמו כולן עברתי הרבה בדיקות, אבל הכל היה תקין, הייתי בקשר פיזי ורגשי עם העובר כל הזמן. את היציאה לחופשת הלידה תכננתי כך שיהיה לי מספיק זמן לנוח, להירגע ולהכין אותנו ללידה רגועה ובריאה.

ערב היציאה שלי לחופשת לידה, שבוע 37, פתאום הרגשתי תחושה לא טובה. משהו בתנודות העובר השתנה. העובר שלי זז כל ההיריון ופתאום בקושי שהרגשתי אותו. לחץ. פחד. בלבול. מה זה אומר? מה עושים?

מיד ניסינו הכל לפי הספר:
אכלתי מתוק – לא היה שינוי.
שכבתי על צד שמאל – ולא היה שינוי.
נשמתי עמוק, דמיון מודרך, הכל – ולא היה שינוי.
אז נסענו לבית חולים.

הבטן מתהפכת. מה קורה שם? כל ההיריון העובר שלי ואני, היינו כל כך מסונכרנים ומחוברים. מה קורה לו שם? כולם מנסים להרגיע, אבל אני יודעת שמשהו לא בסדר. בבית החולים הכל זז נורא מהר. אחיות, מוניטורים, רופאים. הכניסו אותנו לחדר אולטראסאונד. נכנס עוד רופא, ועוד רופא, הלחץ גובר. נכנס עוד רופא, מסתכל על הצג ואומר – "סקציה".
מה זה אומר בכלל?

ניתוח קיסרי!?! בהרדמה כללית כי אין זמן להרדמה מקומית ובעלי לא יכול ללוות לניתוח חירום!!
היסטריה
רעידות בגוף
דמעות
דאגה
חרדה

האחיות סביבי מכינות אותי, אמא שלי נכנסת לנסות להרגיע, פרידה קצרה מבעלי ואז – התעוררתי.
פקחתי עיניים במקום לא מוכר, בתחושה מבולבלת, אפופה ממשככי כאבים וחומר הרדמה, ובעיקר תחושה פנימית שונה. לא רק שלאחר 37 שבועות לא היה לי תינוק בבטן. משהו אחר היה שונה.
מתוך הכאב והאפיפות שאלתי על בעלי, על הילד שלי.

כולם בסדר.

התחושה הראשונית הייתה של הקלה, אבל אז הלב קצת נשבר כשאמרו לי שייקח לי עוד כמה שעות עד שאוכל לראות את הבן שלי שהיה בפגיה.

תכננתי להיות אתו בלידה, להניק אותו רגע אחרי ולהיות בביות מלא במהלך השהיה בבית חולים. ובמקום זה – חיכיתי לילה שלם, שהרגיש כמו נצח ובידיעה שהוא יבלה את השהייה בבית חולים בפגיה, בקומה אחרת, ולא לידי.

הכרחתי את האחיות להוריד אותי מהמיטה לפני הזמן ואת הפגייה לאשר לי להיכנס.
והנה, אשה נמרצת, בריאה וחזקה, מוסעת עייפה וכאובה על כסא גלגלים, לפגיה.
עם רגשות אשמה על הפרידה, עצב על כלל הסיטואציה וגעגוע לאדם שעוד לא פגשתי, התיישבתי על כסא בפגיה והחזקתי את הבן שלי, שהיה מחובר לכבלים ומוניטור. הסתכלתי וראיתי את הדבר הכי מדהים שראיתי מעולם, הבן שלי. עם כל הכאב שלי והלחץ, כשלקחתי אותו בזרועותיי הוא היה מואר, הוא היה שליו. הוא היה בטוב, הוא היה בתום לב.
כשהוא התחיל לינוק הבנתי:

הבנתי שאמא טובה היא אמא אוהבת ואמא חושבת.

ההחלטות המחושבות שלקחנו כנגד התכנונים והדמיונות שהיו לנו, הובילו לרגשות אשמה, אך הצילו לבן שלי את החיים. הייתי חייבת להרפות, להשתחרר מהקיבעונות והתקוות שלי, וברגע ההווה לחשוב מה באמת נכון ולקבל החלטה, החלטה מחושבת. עם העצב, הכאב ושאר הרגשות. וזה הציל לבן שלי את החיים.

אבל המחשבה היא לא הכל, והיא לא מספיקה.
הילדים שלנו זקוקים לאהבה. לא רק למדידות וחישובים.
לקח לי הרבה זמן להשתחרר מרגשות האשמה שליוו אותי על כך שהילד שלי בילה את שעותיו הראשונות בפגיה ולא על העור שלי בחיבוק חמים.
אבל זה הציל לו את החיים וזה לא פגע באהבה שלי אליו או שלו אלי.
בדרך האימהות, בחיים שלנו ככלל, יש מקום להכל. יש מקום לטעויות, אם הן מגיעות מתוך אהבה ומחשבה. יש מקום להחלטות שכליות, יש מקום גם לשחרור מהשכלתנות והשיקולים וזרימה מתוך אהבה ורגש. והילדים שלנו, ואנחנו, זקוקים להכל מהכל. אין לנו דרך לדעת תמיד מה נכון. אפשר להסיק מסקנות, לחבר נתונים, להשוות ולחקור. אפשר להרגיש, למדוד ולקוות.

אך ברגע נתון, החיים מולידים מציאות שעלינו להתחבר אליה, לפעול בתוכה, לזרום אתה ולהגיב בחוכמה. כהורים, כמחנכים, כבעלי משפחה – חייבת להיות שם גם אהבה וגם מחשבה. זו לא נוסחה שדורשת רק שכלתנות ונתונים, ומנגד אהבה בלבד לא מספיקה כי אנו אחראים על בני אדם קטנים, וחסרי ישע שסומכים עלינו להוביל אותם בחיים.

במבט לאחור אני מבינה שההבנה הזו בצבצה בתוכי ברגע שפקחתי את עיני מהניתוח הקיסרי. מאז, היא מלווה אותי יום יום. עם כל הקשיים שקשורים לאימהות, בין אם זה ענייני הנקה, שינה, חינוך, פרנסה, זוגיות בריאות וכו'.

בגלל אירועי הלידה, בחודשים הראשונים לחייו, הבן שלי היה במעקב רפואי. לאורך כל התקופה שבה היינו צריכים לעשות בדיקות, תרופות, לפגוש רופאים, לשמוע הפחדות – הריקוד על המאזניים האלו בין התחושה למחשבה, בין הרגש לשכלתנות ליווה אותנו כל דקה. האיזון הציל אותנו.

שרי גת כהן, הגיעה לאימהות מעולם הריפוי, היוגה, החינוך וטיפוס ההרים. עוסקת כיום, בפיתוח תוכניות ליווי לאימהות לאחר לידה, הנחיית הורים לתהליכי תמיכה הוליסטיים בילדים וביזמות חברתית – קהילתית. בעלת הבלוג אימהות במודעות.