בואי נודה באמת: ביקורים אחרי לידה זה סיוט!
יולדות זה עם שמתחלק לשניים, אלו שאין להן בעיה שכל השבט והשכונה, או לפחות אמא, יהיו נוכחים בחדר לידה ואלו שמחפשות את המקום האינטימי עם עצמן ועם בן זוגן, ואם הן היו יכולות ללדת במדינה זרה הן היו הולכות על זה. איך שנכנסתי להריון הבהרתי לשני הצדדים שאין על מה לדבר ובזה הסתיים הסיפור, רק ששכחתי את עניין הביקורים שהוא קריטי בפני עצמו ומצאתי את עצמי מתקלחת בפעם הראשונה אחרי הלידה כשאבא של בעלי בחדר. כיף זה לא היה. ביום השני כבר הפנמתי. שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני סוליסטית, אני קצת. אבל זה לא העניין.
בינינו, אנחנו הופכות להיות קצת רכושניות כלפיי התינוק ומשפט כמו "תנוחי ומקסימום היא תהיה אתנו בחוץ", רק מגביר את האי שקט. תוסיפו לזה את התחושה שאין לך באמת יכולת להשלים משפט אחד נורמלי ולקיים שיחה כי כל מה שבא לך זה לחרבן את הפחד שהורג אותך ולא נעים לך מהיולדת שאתך בחדר כי השד יודע מה יצא לך משם ואת מדמיינת את הכל מתפרק, התפרים הורגים אותך והעיניים שלך נשואות לאחות, מתחננות שתזריק לך אופטלגין ישירות לווריד ותיקח איתה את האשכול ענבים שצמח לך אי שם מאחורה. ושום מילה על זה שאת מבולבלת, באפס שינה, שדיים גדושים וכואבים ומההלם שאת נמצאת שאלת את המיילדת בסוף הלידה מתי זמן לשתות קפה או לפחות זה מה שקרה לי. בחיי. בגדול את מרגישה שביתרו אותך. שמשאית דרסה אותך.
את מוצאת את עצמך בסיטואציה זרה, לא מבינה מה את מרגישה כלפי התינוק, זאת אהבה או דאגה אינסופית או משהו שאת אמורה לעשות?! את נמצאת בבלבול דומם שטורף לך את כל האיברים בגוף, לפעמים את נזכרת בצירים ובא לך לבכות מהכאב, לפעמים בא לך פשוט לבכות בלי סיבה ואת בעיקר לא ממש מבינה מה הולך לקרות. זה באמת נראה לך הזמן להיעלב מהנעלבים?!
תשכחי מזה אחותי. את יודעת מה, תמיד יהיו את אלו שלא יהיו מרוצים ויפרצפו. תרגישי בנוח להגיד שאת עייפה, מותשת שאין לך סבלנות לביקורים ושאת צריכה שניה, דקה, שבוע, חיים שלמים לעכל רגע את מה שקרה לך, את מה שקרה לכם. זה בסדר לרצות להבין ואפילו נחוץ. זה בסדר לרצות רגע עם התינוק לבד בלי הסחות דעת וזה לא חייב לקרות בארבע בבוקר בחדר הנקה שאת מרגישה איך הידיים נשמטות לך. אפשר להחליט ביחד שאין ביקורים בבית החולים חוץ מלמי שמבשל לך אוכל ביתי, ואין ביקורים גם בבית, לפחות עד שתתאקלמו קצת.
מוזמנות לתייג את מי שצריכה ללדת ולהגיד לה שזה ממש בסדר וגם לתייג את מי שהביאה את כל החמולה ולשאול אותה איך לעזאזל עשית את זה?!
יעל דור, אמא של אמה ונשואה לשחר. עוסקת בכתיבת מיקרו קופי לדיגיטל ואפליקציות, צלמניה חובבת ואלופת המטבח. חולמת להיות מיילדת ולהופיע על שער לאישה. לכל הטורים של יעל לחצו כאן.
