לפני קצת יותר מ-16 שנה, בפתחו של החופש הגדול ילדתי את בני, ילדי השלישי, אחרי שתי בנות שהיו אז בנות תשע ושש. בשונה מאוד מהבנות, הוא סבל מגזים בצורה קשה והיה זקוק להיות קרוב אלי כל הזמן. הודיתי בכל ליבי לממציאי המנשא, שקראתי לו "הריון מחוץ לרחם", ובעזרתו חווינו בני ואני הקלה רבה. הוא צמוד לאמא, רגוע ושקט ואני עם שתי ידיים פנויות לשחק עם הבנות, לקרוא לנוח ולעשות הכל.
עובדת משק הבית שלי, אישה יקרה שבעת ההיא כבר הייתה אם לשלושה ילדים בוגרים, תמהה על העניין הזה והשמיעה באוזניי רבות את המשפטים הבאים:
"למה הוא כל הזמן עלייך?"
"תניחי אותו שישן בעריסה",
ומשפט המחץ שחזר על עצמו –
"הוא יהיה נורא מפונק!"
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי הילד גדל וכבר הפך לנער בוגר, אחראי ובעיקר עצמאי – תעיד על כך אותה אישה יקרה שעוקבת מאז ועד היום אחרי התפתחותו בהשתוממות. ולא, הוא כבר לא נרדם לי על הידיים וכבר לא נמצא כל היום במנשא.
אז מה זה בכל זאת פינוק? ואיך קרה שלמרות כל כך הרבה "על הידיים" הילד לא נהייה מפונק?
פינוק הוא מתן שירותים מיותרים. לעשות במקום הילד דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו בהתאם לגילו. "לסדר" בשבילו עניינים חברתיים, לפתור עבורו כל בעיה שצצה בדרך, להסיר כל מכשול ולהקל עליו בכל דרך – רק שלא יתאמץ ורק שיהיה מרוצה. כל אלו נעשים מכוונה טהורה וטובה של ההורים ומאהבתם הרבה, אלא שהמחיר לעיתים יקר.
תינוק הוא אדם חסר אונים שתלוי לחלוטין בדמויות המטפלות בו למילוי צרכיו הפיזיים והרגשיים. הרי עד לרגע הלידה הוא אכן היה צמוד אלינו, מוגן מכל משמר בסביבת הרחם החמימה, הרגיש את התנועות שלנו, את הצלילים של פעימות הלב ופעילות המעיים וגם שמע קולות חיצוניים וברגע אחד השתנה כל העולם שהוא מכיר כבר 9 חודשים (או פחות). האם לא טבעי שיהיה שם מישהו שיעבור איתו את המסע הזה? את השינוי הדרמטי שהוא כרגע חווה?
לכל תינוק אופי משלו, טמפרמנט שונה וצרכים אחרים. יש תינוקות שמטבעם רגועים – אוכלים, ישנים וגדלים. יש תינוקות שזקוקים ליותר מגע וקרבה גופנית כדי לווסת את עצמם. יש תינוקות שדווקא על הידיים או במנשא מתפתלים וחשים אי נוחות. תפקידנו להקשיב וללמוד את התינוק הפרטי שלנו. כאשר אנו עונים לצורך אנו מגדלים ילד שלומד לסמוך על הסביבה שמיטיבה.
יחד עם זאת, במהלך הגדילה וההתפתחות חשוב שהילד ירכוש תחושת מסוגלות אשר בונה את הערך העצמי שלו. הוא גם צריך ללמוד את הצרכים של הסביבה והתפקיד שלנו הוא לתווך לו אותם. אנו ההורים מהווים עבור הילד הצעיר מראה ליכולותיו. ככל שניתן לו להיות שותף דרך עשייה, להתנסות בכל דבר שהוא יכול לעשות, להתאמץ ולהצליח כך יחווה סיפוק, יגלה כוחותיו, יגדל ערך עצמי ויפתח את תחושת המסוגלות. ככל שנלמד אותו על הצרכים של אחרים בסביבתו (בשלב ראשון שלנו ההורים / אחים) כך הוא ילמד להיות חלק מהכלל. ילמד "לראות גם אחרים" ולהתחשב בהם.
תחושת המסוגלות והערך נבנית בו זמנית מקבלת מענה לצרכים מהסביבה ומנתינה, השתתפות ותרומה לסביבה.
עידית אורני היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים, מתחמה במתן ליווי ותמיכה להורים לפגים החל משלב השהות בפגייה ולאורך כל הדרך. לפרטים נוספים ולהתייעצות עם עידית לחצו כאן.