אחרי שנה של הנקה, האמא הזו החליטה לספר את סיפור ההנקה שלה באינסטגרם. הסיפור הזה לא מלווה בתמונות מגניבות של תינוק בן שנה שעדיין יונק, אלא דווקא נוגע בנקודה שאולי לא מספיק מדוברת, ושכל מיניקה חייבת לדעת ולהכיר – דלקת בשד. תופעה זו, הקרויה גם Mastitis, מתרחשת כאשר נגרם זיהום של רקמות השד, שגורם לכאב בשד, לאדמומיות, לנפיחות, ולחום מקומי. הדלקת מופיעה בדרך כלל בשבועות הראשונים שלאחר הלידה, ובערך אחת מכל 10 נשים מיניקות סובלת מכך.
את הפוסט הבא שפרסמה באינסטגרם, שהוא אולי בין החשובים ביותר שקראנו בנושא הנקה, היא כותבת למען נשים מיניקות וכדי לעזור להן ואף לעודד אותן להמשיך, גם אם ההתחלה לא באה בקלות.
"זוהי דלקת בשד.
אחרי שביום ראשון שעבר מלאו לנו שנה של הנקה אני מרגישה צורך לחלוק את הסיפור שלי.
הנקה לא באה לי בקלות.
החלב שלי הגיע אחרי 5 ימים. לא הייתי מודעת לכך שזה יכול לקחת כל כך הרבה זמן, אני אפילו לא בהכרח יודעת מה הכוונה בכך שהחלב מגיע. (אף אחד מעולם לא לימד אותי.)
אני הייתי האמא היחידה שהיניקה בחדר ששהיתי בו בבית החולים. אשה אחת כן ניסתה להניק, אך עברה לפורמולה לאחר 12 שעות, משום ש"לא היה לה חלב "(אף אחד לא לימד אותה.) בזמן שהתינוקות האחרים ישנו עם בטן מלאה, בני צרח ובכה קשור לי לחזה במשך הלילה. (הנקת אשכולות? אף אחד לא אמר לי).
כשהגעתי הביתה, התחילו להתעורר בעיות – הפטמה שלי פשוט נסדקה לשתיים. אף פעם לא חשתי כאב כזה, פחדתי מכל האכלה, אבל התעקשתי עם דמעות בעיניים עד שהרפיתי. (אף אחד לא לימד אותי שהנקה יכולה להיות מכאיבה, אף אחד לא לימד אותי איך זה כשזה כן הולך טוב).
כשהנקתי את בני בפומבי הייתי הולכת לשירותים או שואבת לפני בבית ונותנת לו בקבוק. כי הרגשתי נבוכה ושאני גורמת לאחרים להרגיש לא נוח. המצב הזה גרם לצינורות סתומים וגודש. (אני מיניקה בחופשיות בציבור עכשיו, ועושה זאת כבר הרבה זמן, לעזאזל עם החברה הלא מתקדמת הזאת!).
ואז באה הדלקת.
אני זוכרת שהתעוררתי בשלוש לפנות בוקר, לבשתי את החלוק שלי ואת השמיכות הנוספות וניסיתי להניק את בני. הכאב. זה היה נורא. רעדתי והזעתי, אך קפאתי. בחמש בבוקר הערתי את חבר שלי ואמרתי לו שאני חושבת שאני צריכה ללכת לבית החולים. אבי החורג הוא רופא, הוא מדד לי חום, שהיה גבוה, ואמר לקחת אקמול ולנסות לישון.
בשעה 07:00 בבוקר הקאתי, והיו לי כבר 40 מעלות חום. הדלקת התפתחה אצלי תוך לילה, וזאת משום שלא הצלחתי לזהות את הסימנים שלה (כפי שלא ראיתי שום אדמומיות באותו יום).
רצתי למיון, נתנו לי מורפיום, ואנטיביוטיקה החזקה ביותר שהם יכלו לתת, והופרדתי מהתינוק שלי במשך שני לילות.
הייתי שבורת לב.
במהלך השהייה בבית החולים ביקשתי שוב ושוב משאבה, כי אם לא ארוקן את השד, הדלקת תחמיר. (וזה מה שקרה) תגובת האחיות היתה 'אנחנו מתקשים למצוא משאבה כי אין לנו הרבה אמהות מיניקות כאן'.
הסיפור הזה עוד ארוך, אבל הנקודה שלי היא, שחוסר תמיכה וחינוך סביב הנקה הוא פשוט נורא. ואני לא מתכוון במובן של היתרונות בחלב אם וקבלת עלוני תמיכה בהנקה. אני מתכוונת חינוך כללי, על יסודות ההנקה, על האכלת אשכולות, על הבעיות שעלולות להתעורר ומה לעשות, איך לזהות אותן וכיצד לתקן אותן.
הכנסת תחליפי החלב לשוק בשנות ה -60 / 70 פרצה את המחזור החיוני של העברת ידע מדור לדור. (אני יודעת שפורמולה מצילה חיים ומשרתת מטרה גדולה) אבל בעבר היו לנו אמהות, סבתות, אחיות, דודות וחברים, שהעבירו את התמיכה שלהם, החכמה שלהם ואת הידע שלהם. אבל רבות מהאמהות והסבתות שלנו לא יודעות, כי הן מעולם לא היניקו.
לא מצפים מנשים ללדת לבד, אבל איכשהו היום מצפים מהן להיניק לבד, ולא לחלוק את החוויה שלהן עם אחרות, ולכן כל כך הרבה מפסיקות להיניק עוד לפני שהתחילו. שיעורי ההנקה בבריטניה נמוכים באופן מזעזע. מערכת הבריאות והחברה בכלל נכשלות בתחום הזה. אני רואה אנשי מקצוע רבים שמחשיבים הנקה כדרך הטובה ביותר, אפילו באופן כמעט אגרסיבי במקרים מסוימים, ובכל זאת אין תמיכה אמיתית לאחר הלידה. הנקה היא קשה, וצריך ללמוד אותה. בדיוק כמו הליכה, דיבור, קריאה וכתיבה – זה יכול להיות טבעי, אבל זה לא תמיד בא באופן טבעי.
וזה מה שהייתי צריכה לדעת אבל לא ידעתי, זה מה שהייתי יכולה לדעת אם שיעורי ההנקה היו גבוהים יותר, אם החברה הזאת לא תתנגד להנקה. אם אמהות חדשות ידעו כמה קשה זה יכול להיות בהתחלה, יקחו שיעורי הנקה לפני הלידה, יקראו בספרים, יצטרפו לפורומים וישאלו שאלות נוספות – אבל אנחנו לא, אנחנו פשוט מניחים שזה ירגיש טבעי כמו נשימה. כי אף אחד לא סיפר לנו".
