רק התכופפתי להרים את כדורי השוקולד שנפלו למדרכה, ובעודי עושה זאת, שחררתי לרגע את אחיזתי בעגלה והיא התגלגלה במהירות היישר אל הכביש הסואן מול מכוניתו של נהג מונית מופתע

שלושה חודשים של חופשת לידה שאני מעבירה בין השילוש הקדוש: הטרמפולינה, מזרן הפעילות והמובייל, ואני מודה – פשוט משעמם לי. אני נפגשת עם חברים שיש להם ילדים, עושה טיולים באוויר הצח ומאוהבת עד אין קץ בילדי הקט, אבל עדיין, לא נעים להודות, פשוט משעמם לי.

עם הבכור, להבדיל אלפי הבדלות, נהניתי מכל רגע מחופשת הלידה, מכל מבט מצועף, מכל חיוך, ואילו עכשיו אני מביטה בכל החברות שמעלות לאינטרנט תמונות שלהן עם הקטנטנים תחת הכותרת "כיף בג'ימבורי" ואני אומרת לעצמי: האומנם? אתן באמת נהנות שם? למה??? איך זה שלהשתעמם יחד עם כל האמהות הופך את החוויה ההורית לפחות משעממת?

 הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.

"אולי את לא ישנה מספיק? את ישנה כשהוא ישן?", שאלה אותי אחותי השבוע כשקפצה לביקור.

"לא, אני לא ישנה", עניתי בעייפות. כשהוא ישן אני מקפלת כביסה, שוטפת כלים, מתקלחת, אוכלת, מכינה אוכל, מנקה. אתם יודעים, דברים שעושים בני אדם.

"אז אולי תירשמי למכון כושר? תשקיעי קצת בעצמך?", הציעה אחותי וקיבלה ממני מבט זועם עם 5 קילו מיותרים. נכון לעכשיו, החדר היחיד שאני מצליחה לגרור את עצמי אליו הוא חדר השינה בסופו של יום ארוך, שמתחיל בחמש לפנות בוקר.

"אולי את בדיכאון אחרי לידה?", המשיכה אחותי לאבחן את מצבי בזמן שהחלפתי לקטן חיתול.

"אני לא בדיכאון! אני בשיממון! שיממון אחרי לידה", עניתי והזדרזתי לצאת לאסוף את הגדול מהגן.

כשהגעתי לגן, אספנו כמו תמיד את כל הציורים מהמגירה וקיבלנו לדרך שלושה כדורי שוקולד בצלחת פלסטיק דקיקה שנשארו מיום ההולדת של אחד מילדי הגן. בדיוק שלוש דקות לאחר מכן הצלחת התפרקה ושלושת כדורי השוקולד נפלו בזה אחר זה על המדרכה. בלי לחשוב פעמיים, התכופפתי להרים את כדורי השוקולד ובעודי עושה זאת שחררתי לרגע את אחיזתי בעגלה עם הקטן בתוכה והיא התגלגלה במהירות היישר אל הכביש הסואן מול מכוניתו של נהג מונית מופתע שבלם בפתאומיות.

עמדתי מול נהג המונית ושיירת המכוניות שנעצרה מאחוריו, ידי הימנית אוחזת בחוזקה בידית העגלה וידי השמאלית אוחזת בחוזקה בידו של בני הבכור, ורעדתי מפחד. נהגי המכוניות צקצקו בלשונם והנידו בראשם, נהג המונית צעק לעברי "שתהיי בריאה" והנהג שאחריו הוסיף "אלוהים ישמור".

הבטתי בילדיי, מתאפקת לא לבכות ליד הבכור שקפא על מקומו בשעה שהקטן עדיין ישן שנת ישרים, לא מודע לדרמה המתחוללת סביבו. המשכתי בדרכי בראש מורכן, כועסת על עצמי ומדמיינת בראשי מה היה עלול לקרות לולא תפסתי את ידית העגלה בזמן ונהג המונית שבלם. פתאום עצרה מולי אשה עם שני ילדים ברכב, חנתה, ניגשה אליי ואמרה :"אל תדאגי, גם לי זה קרה פעם, זה יכול לקרות לכולם", וחיבקה אותי חיבוק ארוך ומנחם, חיבוק כזה של הורים לילדים שמבינים את החרדות, השעמום, השמחה והעצב, שרק מי שהורה לילדים מסוגל להבין באמת, חיבוק של שותפות לגורל. התמסרתי ללא היסוס לחיבוקה המשחרר והודיתי לה על המילים המנחמות, וכשהיא נכנסה אל רכבה ונסעה, המשכתי לצעוד חזרה הביתה כשאני מייחלת לשוב במהרה לכל אותם הרגעים המשמימים בחיי.

כתבות נוספות של הורים וילדים:

אז מה אם הילד יחליף את השם?
עדי נוימן לא עושה חשבון בהריון
בלדה לעוזבת קיבוץ
שפה שסועה: כל מה שצריך לדעת