כשילדתי את הבת הבכורה שלי (והיחידה שלי!) בגיל 22, לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לעבודה אחרי 14 שבועות. הייתי קצינה בקבע, בהריון לא מתוכנן, ודי נפל עלי כל הסיפור הזה. לבת שלי הייתה התבונה להיוולד שמונה ימים לאחר התהליך המשוער, בדיוק ארבעה ימים אחרי שנכנס לתוקפו התיקון לחוק שהאריך את חופשת הלידה ל-14 שבועות (במקום 12).

כך יצא ש-14 שבועות אחרי הלידה, בגיל 22 עם תינוקת בת חודשיים וחצי, ומכנסיים במידה 48, חזרתי לצבא. בואו נגיד שלא התחברתי כל כך לקונספט הזה של אימהות. לא הייתי כמו החברות שלי היום, מזמינה משלוח מנקסט פעם בחודש, נוסעת לחנויות רחוקות כדי להשיג צעצוע מיוחד שאמור להיות ממש טוב לשיניים ומתקינה בבית מצלמה עם ווייפיי כדי לראות אותו ישן בעריסה מהסלון.

בגיל 22 הכל נראה שונה, עוד בקושי הייתי מבוגרת, בקושי ידעתי מי אני ואיזו מן אמא אני רוצה להיות, ומה זו התינוקת הצווחנית הזאת שלא נותנת לי לעשות אפילו פיפי! מצד שני, זה גרם לי להיות אמא הרבה יותר רגועה ולא מתאמצת משהייתי אם הייתי נהפכת לאמא היום.

לא ממש הייתה לי ברירה, לא כלכלית (בתור המפרנסת היחידה שחזרה לגור אצל ההורים) ולא מנטלית, כי מי בכלל חושב על להאריך חופשת לידה כשעוד אין לך באמת מושג מה זה להיות אמא ואיך וכמה ולמה.

"חופשת" לידה
אם את אמא, את כבר יודעת שחופשת הלידה היא לא בדיוק, איך נאמר, חופשה. בין אם הייתה לך חווית לידה מכוננת ובין אם חווית טראומה (נפשית או פיזית), התקופה שלאחר מכן היא תקופה מבלבלת מאד. אחרי שסיימת את כל ההילולות והמסיבות והמשפחה והחברים שמבקרים, נשארת לבד בבית, עם תינוק, שלא ממש יודע מה הוא רוצה, וגם את לא ממש יודעת מה הוא רוצה, ולא מה את רוצה ובאופן כללי מה העולם רוצה ממך.

היום, כשאני אמא לילדה על סף גיל ההתבגרות (בואו נגיד שאת האמוטיקון החדש של וואטסאפ, זה שמגלגל עיניים, עשו בדמותה של הבת שלי) יוצא לי לראות בעין אחרת לגמרי את כל התהליך הזה אצל החברות שלי – ההיריון, הלידה, חופשת הלידה. למרות שאני יודעת שלאף אחת מכן לא חסרות עצות, אני אשמח אולי לתת לכן נקודת מבט קצת שונה.

נקודת מפנה
לידה היא אירוע שאין ממנו דרך חזרה. לעולם לא תהיי יותר הבן אדם שהיית לפני, כי עם התינוק החדש את גם נולדת מחדש כאמא. לכן, חופשת הלידה לא חשובה רק במובן של החלמה והסתגלות לסטטוס החדש, אלא גם כדי להבין איזו מן אמא את רוצה להיות.

רוצה להיות האמא המשקיעה, זו שעובדת בחצי משרה ונמצאת כל יום בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר והגנים? זאת שתמיד מספיקה להכין אוכל ולעשות את כל הסידורים שכולנו אף פעם לא מספיקות? זה אחלה. רוצה להיות האמא הקרייריסטית, זו שגם עובדת, גם מבלה עם הילדים, וגם מוצאת זמן לערב זוגי? מעולה! רוצה לא לבחור דרך ולהמשיך לגדל את הילד בבית? גם זה מצוין.

אולי דווקא בגלל שלא הייתה לי בחירה בזמן אמת, כשאני חושבת על זה היום, הייתי שמחה להאריך את חופשת הלידה. 14 שבועות לא הספיקו לי כדי לחזור לעצמי, ולנסות להרכיב מחדש את החיים שלי שתפסו כיוון אחר לגמרי ממה שתכננתי בגיל 22.

יש שיגידו – גם היום לרוב הנשים אין ממש ברירה, קשה לחיות ממשכורת אחת, ולהחזיק את הבית ובנוסף גם ילד. וזה נכון, אבל מה שכן הבנתי בשנים האחרונות זה ששינוי אפשר לעשות בכל גיל ובכל מצב משפחתי.

שינוי קריירה
שנה וחצי לתוך הצבא הבנתי שזה לא המקום בשבילי והחלטתי להשתחרר וללמוד משפטים עם תינוקת בבית והרבה עזרה מההורים. את ההתמחות עשיתי במשרד פרטי – אחרי הרבה התלבטויות, ולמרות הטענה שבתחום הציבורי יותר קל לאימהות – כי החלטתי שאם אני משקיעה 3.5 שנים בלימודים האלה לפחות שאדע שעשיתי את כל המאמצים.

אחת ההחלטות הכי טובות שלי במהלך התואר הייתה לעבור לגור עם בן הזוג שהכרתי במהלכו, ושהפך להיות מאז אבא במשרה מלאה לבת שלי. אין ספק שלא הייתי שורדת את ההתמחות בלעדיו, במשרד שבו הייתי צריכה לעבוד עד שמונה בערב כל יום. במשך שנה שלמה, הוא עזר לי, ביחד עם משפחה ובייביסיטר, לשמור על שגרה מסוימת של בית ומשפחה גם כשהזמן היחיד שהייתי מבלה עם הבת שלי זה השעות של הבוקר שכולנו יודעים כמה סיוטיות הן יכולות להיות לפעמים.

רגשות אשם? כן, בבקשה
שנת ההתמחות הייתה אחת השנים הקשות בחיי. מילא הלחץ והאינטנסיביות של להיות מתמחה, רגשות האשם על כך שאני מבלה עם הבת שלי בערך שעה וחצי ביום אכלו אותי. אני לא שם לארוחת ערב, למקלחת, לסיפור שלפני השינה. ברוב הערבים הייתי חוזרת אחרי שהיא נרדמה וזה הרס אותי. והיא כמובן התלוננה שהיא מתגעגעת לאמא והייתה בוכה לי בטלפון, מה שלא ממש עזר.

אחרי ההתמחות המשכתי מיד למשרת עורכת דין במשרד אחר, וזה היה סוף סוף הזמן לקחת אוויר ולנשום, עם שעות עבודה יותר נוחות ותנאים טובים יותר. אך אבוי! אחרי שנה הבנתי שהמקצוע הזה ממש לא בשבילי! מה עושים? איך מספרים לכל העולם שעזר לך להיות עורכת דין בחמש שנים האחרונות שלא ממש בא לך להיות עורכת דין?

אני מאמינה שאם רוצים לעשות שינוי צריך פשוט לעשות אותו, כמו שצריך להוריד פלסטר במשיכה אחת, ולקפוץ למים הקרים בקפיצת ראש – פשוט לעשות את זה.

אז התפטרתי, בלי לדעת ממש מה אני רוצה הלאה, והיום אחרי אי אילו חיפושים פתחתי עסק משלי שהוא כמעט 180 מעלות מכל מה שלמדתי וידעתי לעשות.

אני אמנם רק בתחילת הדרך, וסביר להניח שאני אפול ואקום עוד כמה פעמים, אבל למדתי שכמעט את כל הטעויות אפשר לתקן, ושינויי קריירה אפשר לעשות גם עם ילדה בת תשע בבית, אם יש לך אנשים שיהיו שם בשבילך ויתמכו בך לא משנה מה. מה שחשוב זה להיות שלמה עם עצמך, ולהיות מחוברת לעצמך ברמה הגבוהה ביותר שאפשר. יש נשים שיתחרפנו משלושה חודשים בבית, ויש נשים שרק תנו להן להיות אימהות במשרה מלאה והן פורחות.

דווקא היום, אחרי כמה שנים טובות בשוק העבודה אני מבינה שיכולתי להיות מאד מסופקת גם מאימהות במשרה מלאה – עם כל הקושי בלגדל ילדים, ולהיות סבלנית, ולהסביר, כשיש את הרגעים הקסומים האלו שבהם את לא ממהרת לשום מקום, ולא רצה מהמרכז המגניב לאימהות לגינה, לחוג מוזיקה ולשיעור תנועה, שבהם את מוצאת את עצמך מבלה רגעים גנובים של הנאה עם הילד. אני מתה על הרגעים האלה, והרבה פעמים כועסת על עצמי שהלוז שלי כל כך עמוס, שכל רגע עם הילדה מתוכנן שבקושי יש לנו רגעים כאלה.

אבל אז אני נזכרת שזו הבחירה שלי, עבודה חשובה לא רק לפרנסה אלא גם לתחושת מסוגלות עצמית, והזמן שהעברתי באבטלה היה לי מאד קשה, דווקא בגלל שידעתי שאין לי כרגע את המותרות של להישאר בבית.

אפילוג
והיום? הילדה מאושרת! כי היא כבר בת תשע והיא הרגישה שאמא לא ממש הייתה מרוצה בעבודה. היא שומעת את זה בשיחות ארוחת הערב שבהן אנחנו מקפידים מאד לדבר על היום שלנו, ולהגיד משהו טוב ומשהו פחות טוב שקרה לנו היום (משחק שנוצר על ידי אמא שלי ושלכולנו די נמאס ממנו בארוחות משפחתיות מורחבות אבל כשזה רק שלושתנו זה דווקא די נחמד). היא זו שדוחפת אותי להמשיך קדימה, אני רוצה להצליח ולהיות מאושרת בשבילה, כי מאז שהיא נולדה ובשנים האחרונות במיוחד, אני זו שצריכה להראות לה איך לגדול להיות אישה עצמאית ומאושרת.

אז בין אם לקחתן חופשת לידה של 14 שבועות או פחות, ובין אם אתן עדיין בבית אחרי שנה וחצי – אני חושבת שתמיד יש מקום להתחרט ולשנות. גם אם את מתה לעשות שינוי קריירה, וגם אם את פורחת במקום העבודה שלך, גם את תחליטי, ותתחרטי, ותיפלי, ותקומי – בסוף הכל יסתדר, ואם זה לא הסתדר אז זה סימן שעוד לא הגיע הסוף.

והילדים? הם יתרגלו. בגיל ההתבגרות הם בכל מקרה יגלגלו עליכן עיניים, ויחשבו שאתן לא מגניבות בעליל, בין אם יש ביניכם הפרש של 22 שנים או של 30 שנים, בין אם ביליתן איתם כל אחר צהריים במעבר מהגינה, לחוג מוזיקה, לחוג תנועה, ובין אם תראו אותם בקושי לארוחת ערב וסיפור לפני השינה.

דניאל חן היא עורכת דין ואחת מהבעלים והמקימות של נון אייג'נסי, חברה למתן הדרכות מותאמות אישית לעסקים בתחום השיווק הדיגיטלי.