בכתבה הקודמת עסקתי בעיקר במה לא כדאי לעשות, ולמה לא לתת עונשים והסברתי מדוע הם לא יעילים ואפקטיביים, לא באמת משנים התנהגות ומטיבים עם המצב, אלא להיפך. בנוסף לכך, ציינתי שכדאי לשקף ולתווך לילד את התחושות שלו ברגע התסכול וההתנהגות הבלתי הולמת כמו למשל, "אני רואה שאתה ממש רצית גלידה בטעם תות" (כשהוא הפיל את הגלידה בטעם וניל).

בכתבה הזו אפרט קצת יותר מה כן כדאי לעשות במקום להטיל סנקציות ועונשים. מראש אציין ואומר שישנן סיטואציות שהטיפים בכתבה יטיבו עם המצב ולא יחמירו אותו, אך עדיין נדרשת התערבות פרטנית ואישית.

1. מה באמת עובר עלי?
הדבר הראשון שניתן לעשות הוא להבין מה מניע את ההתנהגות של הילד, איזה רגש הוא מרגיש שהביא אותו לזרוק צעצוע או להרביץ. לרוב זה יהיה רגש של תסכול, כעס, אכזבה, קושי וכו'. ברגע שנבין מה הניע את הילד יהיה לנו קל להזדהות אתו, להבין אותו ולפעול בהתאם. יהיה לי הרבה יותר קל לא לכעוס עליו כשאני יודעת שהוא לא הרביץ כי פשוט היה לו חשק לכך. בצורה כזו אני גורמת לילד להבין שאנחנו באותו הצד. שאני רוצה לעזור לו, שאני מבינה אותו למרות שההתנהגות שלו הייתה לא תקינה. כך הוא יהיה קשוב אליי וירצה להשתמש בעזרה שאני מציעה לו. הוא ישמור על הרגישות שלו ולא יאטם. לאט לאט הילד יבין שיש מי שמקשיב לו והוא יבחר לשתף ולקבל עזרה במקום להוציא את התסכול בדרכים לא מקובלות.

2. תיאום ציפיות
חשוב שנסנכרן את הציפייה שלנו מהילד לגיל ולשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. לא כל הילדים בני ה-3 מתנהגים באותה צורה. ישנם ילדים רגישים יותר, ילדותיים יותר, ממוגנים יותר וכו'. לכן צריך להתאים את הציפייה לילד הספציפי שלנו. כלומר אם הלכתי לעשות כלים (כי זו גם מטלה חשובה) והשארתי את הילד בן ה-2-3 לצייר בחדר או בשולחן מאחוריי, אני לא אצפה ממנו שישאר ויצייר עד שאתפנה חזרה אליו. מאוד הגיוני ולגיטימי שהוא ינסה לצייר על הבובה, השולחן והקיר כי בגיל הזה העולם נראה לו כקאנבס. הוא לא מבין מה ההבדל ולמה לא כדאי לצייר על הקיר. לכן חשוב לזכור מראש שילדים בגיל הרך ובסיטואציות נוספות, גם הרבה אחרי, צריכים השגחה והכוונה כל הזמן וצריך לקחת בחשבון שלצפות ממנו לא להשתמש בדמיון, לחקור ולנסות זה לא ראלי. להעניש את הילד בסיטואציה הזו רק תגרום לו לתסכול ולחוסר הבנה מה הוא עשה לא בסדר. אפשר וכדאי לומר "אני רואה שאתה נהנה לצייר, אבל אנחנו מציירים רק על דף".

3. לשחרר את הכעס
כדאי ללמד את הילד לנתב את התסכול שלו. ילד שכרגע נמצא בתוך הסיטואציה לא שומע את הצעקות והנאומים שלי, הוא מרוכז בעצמו ובמה שהוא חווה כרגע. לכן בזמן של רוגע והקשבה אפשר לשאול אותו מה יעזור לו לעשות כשהוא כועס. למשל, קריעת עיתונים, קפיצה במקפצה, להכות כרית, לקשקש את הכעס על דף וכל דרך נוספת ולגיטימית לפרוק בה את התסכול והרגש בלי לפגוע ולהרוס.

4. תדעו מתי לוותר
אנחנו ההורים צריכים למנוע מהילד עודף תסכולים והצפה רגשית. כלומר, אם אני יודעת שסיטואציה מסוימת תמיד גורמת למשבר וקושי וגם ככה עבר היום יום מאתגר, מראש כדאי למנוע מהילד את אותה סיטואציה ולהימנע מהצפה של תסכול נוסף שיגרום לו להיות ממוגן ומראש להיכשל בהתמודדות שלו. נכון יהיה לחזור אליה בשלב שבו הוא בשל יותר להתמודד אתה. דווקא החשיבה הרווחת שצריך לחשוף ילד לקושי כדי שילמד להתמודד הרבה פעמים גורמת לו להיאטם, להיסגר, להתאכזב ולהיות חסר ביטחון בשל הכישלון בה. ההצלחה תגיע ממקום שבו יש לילד כלים ופניות רגשית להתמודדות רק אז כדאי לחזור שוב לאותה סיטואציה.

5. תאפשרו לו לבכות
דבר אחרון חביב וחשוב מאוד הוא לאפשר לילד לבכות. הורים רבים נמצאים חסרי אונים ולפעמים חסרי סבלנות אל מול הבכי, "מה אתה תינוק", "תפסיק לבכות מיד", "אני לא מבינה למה אתה בוכה הרי אתה הרבצת" ועוד ועוד משפטים בסגנון. ילד שבוחר לבכות בעצם מראה לנו שהמנגנון שלו עובד מצוין. הדמעות משחררות אותו לאט לאט מן הרגש שהוא חש כרגע וחשוב מאוד לאפשר לו לבכות. הדמעות טובות לנו ויש סיבה לקיומן. אל תפחדו ותנסו למנוע אותן! הן הנתיב הפיזיולוגי הנכון להשתמש בו. ילד שבוכה הוא לא ילד רגיש מידי אלא הוא ילד שמתמודד עם הקושי והוא חייב להשתמש בכלי הזה של בכי. חבקו את הדמעות ואל תמנעו אותן גם אם הן זורמות כבר רבע שעה, כך תראו שככל שתקבלו ותבינו הבכי וה"סצנה" יפחתו בהדרגה, כמובן עם התפתחות הילד. זכרו שגם בגיל 60 יש מקום לבכי.

ילדים בשלבי התפתחות ובתהליכי למידה בכל רגע נתון ולא ניתן לצפות מהם שאחרי הסבר אחד קצר יתנהגו כפי שביקשנו.

"רוצים לדעת מה לעשות כשזה לא מצליח? ולבסוף כעסנו, התעצבנו ולא הצלחנו ליישם? חכו לכתבה האחרונה בסדרה.

לירון בוגץ, מדריכת הורים, יועצת שינה איכותית תומכת הנקה ותזונה לקטנטנים. לפרטים נוספים לחצו כאן. ב-26.12 יתקיים וובינר בהנחיית לירון בוגץ על התקפי זעם בגילאי 2-3. לכל הפרטים לחצו כאן.