זה כבר כמה שנים שהרצון לילד משלי מתגבר כל יום יותר ויותר. בגיל 35 החלטתי להתגבר על המחסום של "עוד לא מצאתי בן זוג", ולעשות את זה לבד. אחרי הרבה מחשבות בחרתי לא ללכת לכיוון של הורות משותפת כי רציתי שההחלטות לגבי גידול הילד יהיו בידיי. אז ברגע שקיבלתי את ההחלטה התחלתי לברר על כל הפרוצדורה. בתחילה בדקתי לגבי זרע. התלבטתי האם לקחת זרע מבנק זרע מהארץ או מחו״ל, ואחרי שחקרתי קצת בנושא הבנתי שיכולות להיווצר בעיות חיתון בארץ אם אשתמש בזרע מקומי והלכתי על האופציה השנייה.

קיבלתי קובץ עם תורמים מדנמרק ומארצות הברית ומצאתי את עצמי עוברת על עשרות תורמים, על כמויות של מידע מצבע העיניים, נמשים, סוג שיער וכמובן מידע רפואי, שמתחיל מהתורם ומגיע גם עד בני הדודים שלו. את מוצאת את עצמך עם כל כך הרבה מידע. מצורף אפילו קובץ קול בו הוא מספר למה בחר לתרום זרע ואת אפילו יכולה לראות תמונה שלו כשהוא היה ילד. בסופו של דבר בחרתי בתורם דני עם גנטיקה טובה בלי מחלות גנטיות ופחות או יותר דומה לי בצבעים (כמובן שעושים גם בדיקות גנטיות גם לי וגם לתורם).

ואז הגיע השלב לבחור רופא שמתמחה בהפריות. גם זה לא היה קל. אחרי כמה חפירות ברשת בחרתי באחד שלי. הוא הסביר לי שנתחיל בהזרעות. תחילת התהליך היתה בזמן מבצע עופרת יצוקה והייתי בלחץ היסטרי. באחת מההזרעות היתה אזעקה באמצע והרגשתי שאין לזה סיכוי עם כמות הלחץ שהייתי שרויה בה. ואכן, צדקתי.

אחרי שלוש הזרעות נשלחתי לעשות צילום רחם שגילה שהחצוצרות שלי סתומות. במקרה כזה עוברים מיד להפריות. בחודש פברואר 2015, אחרי שקיבלתי זריקות במשך שבוע ועשיתי מיליון בדיקות דם, הגעתי למרפאה ועברתי שאיבה בהרדמה מלאה. מתוך 6 ביציות רק 2 היו תקינות. לאחר שלושה ימים חזרתי למרפאה כדי להחזיר את העובר פנימה. התהליך היה מהיר והתבקשתי לעשות בדיקות דם אחרי שבועיים. לצערי קיבלתי תשובה שלילית.

חודש אחרי חזרתי שוב להחזרה ושוב לא נקלטתי.

ואז בחודש מרץ עברתי שאיבה נוספת, וביום הבחירות ב-17.3.2015 עברתי החזרת עוברים ולאחר שבועיים קיבלתי תשובה חיובית. אין לתאר את השמחה שהרגשתי.

בשבוע 24 היה לי דימום שבעקבותיו נכנסתי לשמירת הריון.

בחודש שביעי גילו לי סכרת הריון ומדי ערב הזרקתי אינסולין.

ב19.11.15 בשעות הערב, כשהייתי בשבוע 37+3, התחיל לי טיפטוף. לא הייתי בטוחה אם זאת ירידת מים והמשכתי להתנהג כרגיל. אחרי כמה שעות התקלחתי והחלטתי לנסוע למיון. לאחר בדיקות התברר שאכן ירדו לי המים, וזה היה גם הזמן שגיליתי שזה ממש לא קורה כמו בסרטים. אין מפל או שלולית. הצירים עוד לא הגיעו. הרופאים החליטו על זירוז ואושפזתי במחלקה ליד המיון ולא בחדרי לידה. שם חיכיתי שיתחילו צירים ופתיחה. בהתחלה ניסיתי להיות אמיצה ולא לקחתי אפידורל. בכל זאת, יש לי סיבולת לא רעה בכלל, יעידו על כך הקעקועים שלי. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מתחננת לאפידורל. מאותו הרגע לא הרגשתי כאבים ולא דיברתי עם אלוהים יותר.

אחרי שעתיים הייתי בפתיחה של 10, אבל המתוקה שלי לא ישבה טוב בתעלה. כשהיא סוף סוף החליטה לרדת אל העם ולרדת בתעלה, התחילה הלידה. אחרי כמה לחיצות (טוב פה זה נשמע קל יותר, אבל רובכן מכירות את זה), התינוקת שלי כבר היתה עלי ובקשתי שישאירו לי אותה לפחות לחמש דקות שתקבל כל מה שהיא יכולה מהשיליה. אמא שלי חתכה את חבל הטבור. אני בינתיים ניסיתי להניק, זה לא כל כך עבד על ההתחלה, אבל היתה לי חווית לידה מדהימה. כמובן גם עוד כמה תפרים, שמי בכלל סופר. לי כבר היה את עומר.