בכל לילות הילדות שלי ישנתי בבית הילדים בקיבוץ, במיטת ברזל שלא הייתה שייכת לי, לא היו עליה מדבקות של האחים הגדולים שלי ולא היה לה ריח של בית. טור אישי של המוזיקאית חן רותם
חודשיים אחרי שנולדת אני פותחת את אלבום הילדות שלי, לראות למי אתה דומה. כל כך מדויק נולדת, כל כך אתה בלבד, אף תמונת ילדות שלי או תמונה של אבא שלך לא הזכירו אפילו בחצי חיוך את הפלא שאתה.
אני מדפדפת באלבום עם הפרחים הוורודים, בין תמונות התינוקוּת המעטות שיש לי, ולא רואה בי אותך. מתקדמת אל ארגז החול, אל האופניים הראשונים, אל הדשא בבריכה ואל התמונה החגיגית של פסח, ושמה לב שאין אפילו תמונה אחת שלי ישנה במיטת ילדות, לא כתינוקת ולא כפעוטה, והרי לך, בגילך המופלג, כבר יש תיקיות שלמות של תמונות בכל תנוחות השינה בכל האוברולים החדשים שקיבלת. אני מבינה פתאום שבמקום שבו אין תמונות, גם הזיכרונות מטושטשים (ואולי הם בהירים וחדים כמו היעדרות).
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
אני אוספת אותך אליי לחיבוק. אתה קטן ועדין כמו ערפל, נצמד אליי, לא מבין את הדמעות החמות שלי מתוך העיניים העייפות. כמה פעמים קמתי אליך הלילה. לסדר את השמיכה ולהציע מוצץ ולהיניק ולבדוק שנעים בחדר. כמה פעמים רק נגעתי בגב להרגיע, להשמיע את הקול שאתה מכיר, וכל יקיצות הלילה האלה מהדהדות לי את תמונות הילדות החסרות, את הקריאות שלי שאף אחד לא שמע.
הנה אני, בתמונת זיכרון נדירה שהצלחתי לחלץ, עומדת יחפה על בלטות קרות, בפיג'מה עם ליצנים כמו שהייתה לכולם וקוראת לשומרת הלילה. קוראת לה בבכי ארוך ומהדהד. כמעט על כל הפרטים חשבו בקיבוץ שלי. בתי הילדים הגדולים והמושקעים, חצר הגרוטאות המטופחת, הדשאים נוצצי הטל, הנדנדות – רק את הילדים שכחו. כל לילה.
הנה אני בתמונת זיכרון אחרת. לא רוצה לצאת מהבית. שבע וחצי בערב, הרוח של החורף מטלטלת את הפקאן בחוץ, אני נשכבת על השטיח ומסרבת לבוא עם אמא לבית הילדים. נאחזת בדומינו כאילו הוא יכול להושיע. להשאיר אותי לישון בבית.
אתה מבין, ילד? בכל לילות הילדות שלי ישנתי בבית הילדים בקיבוץ, במיטת ברזל שלא הייתה שייכת לי, לא היו עליה מדבקות של האחים הגדולים שלי ולא היה לה ריח של בית. מיטות הילדות הן התמונות החסרות שלי כי אף אחד לא היה שם לצלם אותי ישנה ולא שר שירי ערש לוודא שנרדמתי.
ואני נשבעתי לשיר לך, תמיד. בביטחון של אמא. בקול שיש בו הבטחה.
שלוש שנים אחר כך אני נכנסת לחדר שלך בשקט, אתה ישן חזק ועמוק, אחותך שהצטרפה אלינו בסערה ישנה במיטה לידך זזה לכל רחש. כל לילה אני שרה לכם, ובלילות שאני חוזרת מאוחר אבא מכניס את הדיסק למערכת, דיסק שירי הערש שהקלטתי לכם, ואני יודעת שכל החלומות צבועים בשלווה של הרגע הזה.
נכתב על ידי חן רותם, מוזיקאית, אמא לנטע ולעופר, עובדת בימים אלה על אלבומה השלישי, בעלת המיזם קול החלומות – אולפן ביתי נייד להקלטת שירי ערש לילדים ולנכדים בקולם של ההורים והסבים.
כתבות נוספות של הורים וילדים:
אז מה אם הילד יחליף את השם?
עדי נוימן לא עושה חשבון בהריון
שיממון אחרי לידה
שפה שסועה: כל מה שצריך לדעת
