בלוגרית ואמא לשלושה, הצליחה לעורר סערה לא קטנה בשבוע האחרון ברשת, כשפרסמה פוסט בפייסבוק המדבר על תאונות שקורות לילדים שלנו, בין אם ברגע של חוסר השגחה או בין אם בכל דרך אחרת. את הפוסט היא פרסמה לאחר שילד בן שנתיים נמצא מת לאחר שהצליח להתרחק ממשפחתו ולשוטט לבדו. בפוסט היא מספרת על שלל מקרים בהם הבנים שלה יכלו להפוך לכתבה בעיתון על תאונות ילדים ועל עוד מקרה של מה שיתפרש  אחר כך, לדבריה, כרשלנות. לפוסט היו לא מעט תומכים אך גם לא מעט מתנגדים שחושבים שהגישה שלה מסוכנת. אחת התגובות התומכות בה היתה אפילו של אמא שאבדה את הבן שלה ברגע של היסח דעת בו הוא התרחק מאביו ונדרס. תרגמנו לכן את הפוסט במלואו. מוזמנות לשתף אותנו ולהגיד מה אתן חושבות על זה.

"אחר צהריים אחד, כשעדיין גרנו בניו זילנד, ישבתי על הספה ללא חלק עליון בזמן שהנקתי את בן הששה שבועות. הדלתות לגינה היו פתוחות, לא צפיתי בטלוויזיה או גלשתי בטלפון שלי. סתם בהיתי ולא חשבתי על שום דבר… בטח תהיתי איך אמצא כוח להכין ארוחת ערב. ראיתי את בן הארבע שלי משחק בחוץ, אבל בן השנתיים לא היה בטווח הראיה שלי. דבר לא חריג בהתחשב בחצר הגדולה שיש לנו.

לא צפיתי לאורחים אבל פתאום שמעתי צעדים מחוץ לדלת. לא היה לי אפילו זמן לכסות את עצמי ואשה עצבני אחת נכנסה לי כבר לבית עם בן השנתיים שלי כשהיא צורחת" את יודעת איפה מצאתי עכשיו את הבן שלך???" הייתי בשוק והבנתי שהיא לא מצאה אותו בחצר האחורית שלנו. היא שמה לב ליונק שלי בצד, אולי היא אפילו ראתה גם את העיגולים השחורים שלי מתחת לעיניים. בבת אחת נהייתי מפוחדת ומבוישת וקיוויתי שהאשה הזו תרחם עלי. חשבתי בבקשה שתראה שאני כבר נכשלת בחיים, אני לא צריכה שהיא תגיד לי.

במקום להראות לי חמלה היא המשיכה להטיף לי. 'הוא היה בכביש. מכוניות שמגיעות מהגבעה אפילו לא היו רואות אותו. יש לך מזל כי הגעתי בזמן'. אני נחרדתי וניסיתי לבלוע את הגוש בגרון. 'תודה לך'. הורדתי ממני את התינוק שמיד התחיל לבכות, הנחתי אותו על הרצפה וניגשתי אל הקונדס בן השנתיים שלי, היא נתנה לי אותו והזיזה את ראשה בסערה והנהנה בראשה. הכל קרה כל כך מהר שלא היה לי בכלל זמן לעכל את זה.

בן השנתיים שלך איכשהו ברח מהחצר, אמרתי לעצמי. הוא יצא אל תוך הרחוב הסואן. הוא יכל להיחטף. הוא יכל להתרחק ורק כבערו שעה אולי היית שמה לב. והכל היה באשמתך.

כמובן שבכיתי, זו הרגשה נוראית שמשהו רציני יכל לקרות לילד שלך ובאשמתך.

זה נקרא תאונה, ואפילו שתאונה היא תאונה אימהות יאשימו את עצמן כל החיים.

עד היום לא הבנו איך הוא יצא מהחצר ביום הזה. זה קרה עוד פעם אחת כשהטכנאי השאיר את השער פתוח. אז בעלי מצא אותו בשניה שיצא לרחוב.

כמה חודשים אחר כך הגדול שלי נפל בחצר ופתח את הראש.

שנה אחר כך חזרנו לקנדה והאמצעי (כן, השובב מהסיפור הקודם) נמצא מטייל בחוץ במגפיים ובטי שירט ב-4 מעלות.

חצי שנה אחר כך היינו באזור הומה ואבדתי את הגדול.

לפני כמה שבועות נכנסתי למטבח והקטן שלי (היום בן שנתיים) החזיק סכין חד בידו ונסה לחתוך גבינה על הרצפה.

ובחודש הבא יהיה משהו אחר וגם בשנה הבאה יהיה משהו אחר. ואנחנו באמת לא יודעים אם יום אחד טרגדיה נוראית תפקוד את המשפחה שלנו בגלל השגחה לקויה, אמצעי בטחון ששכחנו לנקוט בו, בעיה בשיפוט שלנו, סקרנות של ילד, סיכון של מתבגר. אנחנו לא יודעים כי תאונות קורות.

בסוף השבוע האחרון ילד בן שנתיים מהמדינה שלנו מת אחרי שהוא שוטט והתרחק מהבית ונמצא רק כעבור 4 ימים. הרשת כמובן געשה ואנשים העבירו ביקורת קשה כי המקרה הזה יכל לא לקרות. אולי. אולי לא. אולי אנשים צריכים לסתום את הפה שלהם ולזכור שההורים האלה הולכים עוברים את הכאב הכי גדול שאפשר לעבור. ואל תדאגו הם יאשימו את עצמם כל החיים.

בואו נראה להורים האבלים קצת אהבה. תהיו נחמדים ואדיבים ועם חמלה כלפיהם. אנחנו כולנו אנשים לא מושלמים באופן מושלם ומנסים לעשות את הטוב ביותר".

לקריאת הפוסט לחצו כאן.