מהי שאיפתם הכמוסה של כל בני האדם, של כולנו?
שיראו אותנו.

גם ילדים פשוט רוצים שיראו אותם!
שיראו את הצרכים שלהם, שיכירו ברגשות שלהם, שיבינו שלפעמים קשה להם לשלוט בתגובות שלהם, למען האמת די בדומה אלינו המבוגרים.

ואנחנו, אנחנו ההורים דואגים מאוד, דואגים שיהיו גבולות או דואגים שאין גבולות, דואגים מהסמכות ההורית שאולי אבדה לנו ומכל הדאגות הללו לפעמים שוכחים את התפקיד החשוב ביותר מול ילדינו, לראות אותם באמת, מתחת לצרחות או להתנהגות המעצבנת, מעבר לתובענות ולדרישות הבלתי נגמרות.

אחד הכלים היפים, הפשוטים והמרגשים הוא "הקשבה אמפתית".
אבל מהי "הקשבה אמפתית"?
קחו לדוגמא מצב שהילדים רוצים לראות עוד תכנית בטלויזיה למרות שסיכמתם איתם
מראש שמיד כשהתכנית מסתיימת סוגרים את הטלויזיה והולכים למקלחת ולמרות זאת הם לא עומדים בהסכם.

או אז מתחיל מו"מ מייגע, ואתם כבר מתלבטים, אולי בכל זאת נאפשר עוד תכנית אחת, רק שיפסיקו לנג'ס ואז עולה מחשבה נוספת: מה עם הסמכות ההורית? צריך לעמוד על דעתנו. ובעודכם שרויים בכל ההתבלטות המתסכלת הזו מתחיל בכי, תחנונים או אמירות כמו: "אני מחליט עליי" וכו'.

מה עושים? זה הזמן לעזוב את הסיפור הטכני ולראות באמת את הילדים.

הילדים בשלב הזה מתוסכלים כי באמת, באמת בא להם לראות עוד תכנית., כשהם הסכימו קודם לסגור את הטלוויזיה בסיום התכנית הם לא ידעו עד כמה הם ירצו לראות עוד פרק.
את זה חשוב שתראו כהורים ואל זה חשוב שתתייחסו, אל הקושי, אל ההתמודדות, אל הרצון לעוד קצת.

אפשר לומר לבת שלכם: "חמודה אני ממש מבינה שאת רוצה לראות עוד פרק בתכנית, זה באמת קשה לפעמים להפסיק משהו שאוהבים וללכת להתקלח".

עצירה קלה, תנו לה להקשיב, לראות שאתם רואים אותה.
לאחר מכן אמרו, "אנחנו באמת צריכות ללכת עכשיו למקלחת, בואי אני אלווה אותך ומחר נוכל לראות שוב תכנית".

ייתכן (תלוי בגיל ובאישיות הילדה וכן במידת העייפות שלה) שהיא תבכה, תתחנן, תסרב לשתף פעולה ואז אתם תחשבו, זה לא עבד, ניסינו וכלום. ואז מגיע השלב השני שהוא לא להגיב לתגובות, כלומר אם הילדה עדיין מרגישה צורך לבכות או לכעוס תנו לה, מותר לה להיות מתוסכלת שהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה. לא צריך לאיים, לא צריך לכעוס ולא צריך להעניש רק כי היא מגיבה רגשית.

תנו לה את הזמן להירגע בעצמה, אפשר לחבק אם מתאים לה, אפשר לאמר אני כאן ואם ממש ממש קשה לכם זוזו קצת מהמקום, לכו לנשום אויר וחישבו בלב אני בעדה!

אחרי כמה וכמה אירועים בהם אתם בוחרים להיות בהקשבה אמפתית, תראו שיש פחות בכי, פחות מו"מ, פחות כעס ויותר ויותר שיתוף פעולה.

ילדים הם בני אדם, קטנים אמנם, אבל הם רוצים בדיוק כמונו כבוד לרצונותיהם, כבוד אליהם, הקשבה, אמפתיה ודיאלוג. הם לא רוצים פקודות, הם לא אוהבים שאנחנו ממהרים, הם רוצים לשחק ללא הפרעה והם לא רוצים להרגיש חלשים ונשלטים.

כשאנחנו המבוגרים זוכרים את זה אנחנו מדברים איתם בגובה העיניים, קשובים לרצונותיהם גם ברגעים שאין לנו דרך לעזור להם או שלא נכון לנו להסכים לקיים את הרצון הזה. אני בהחלט יכולה לומר לילד שרוצה עכשיו להמשיך לשחק ולא ללכת לגן שאני מאוד מבינה אותו שהוא רוצה להמשיך לשחק עכשיו, זה באמת באמת כיף לשחק. ובכל זאת אני צריכה לצאת לעבודה והוא צריך ללכת לגן, "ואולי נחשוב על רעיון שיעזור לך ללכת לגן יותר בכיף אפילו שצריך להפסיק את המשחק עכשיו". כדאי לנסות לעשות תחרות לאוטו, לקחת צעצוע אהוב לדרך, להציע דרך שתאפשר להם לראות שאתם הולכים לקראתם ולשתף פעולה.

אולי אם ילדיכם רגילים לאיום, ענישה או כעס אז בהתחלה הם ירימו גבה ויחשדו בכם ויחשבו לעצמם: מה קורה פה? אבל אם תחזרו על כך שוב ושוב הם יסמכו עליכם שאתם באמת רואים אותם, באמת מכבדים אותם אבל לפעמים לא יכולים לעשות בדיוק את מה שהם רוצים.

אם יש מצבים שחוזרים על עצמם של תסכול של ילדים, למשל שיקנו להם עוד משהו בסופרמרקט, נסו לחשוב על דרכים יצירתיות שמתאימות לילד הספציפי שלכם שיכולות לעזור או שתימנעו מלקחת אותם הרבה לסופר מרקט, עד שיגדלו קצת ויוכלו להתמודד טוב יותר עם שפע הפיתויים שהמקום מציע. ילדים צעירים במיוחד הם מאוד אימפולסיביים ומתקשים להתמודד עם שפע פיתויים כה גדול כמו בחנות צעצועים או סופרמרקט.

אם ילדיכם מאד מתקשים שם נסו לחשוף אותם פחות ולפחות זמן וגם דברו על כך לפני, על זה שזה מקום מאוד מפתה ותמיד רוצים משהו ועוד משהו. מדי פעם הציעו להם משהו טעים בסופרמרקט עוד לפני שיוצאים מהבית, תגידו למשל: עוד מעט נלך יחד לסופרמרקט ואני אקנה לך משהו אחד לבחירתך, מה היית רוצה?

הכנות מסוג זה עוזרות לילדים להתמקד, יש כבר דיאלוג וגם לא צריך להיאבק, הנה קבלתי משהו ללא מאבק. הידיעה שאפשר לקבל דברים אפילו בלי לבקש נותנת מנוחה ומפחיתה מאבקים לכולם וכן יוצרת תיאום ציפיות פשוט וברור.

לסיכום נראה את השלבים:
1. לדבר עם ילדים בגובה העיניים על שיתוף הפעולה שאנו מבקשים מהם, להקשיב לרצונותיהם ולחפש דרך שתעבוד לכולם
2. כשילדים לא עומדים במה שסיכמנו לדוגמא: מבקשים עוד, לא משתפים פעולה וכו' נשתמש בכלי של הקשבה אמפתית ונשקף להם את הרגשות שלהם בנושא.
3. במידה והילדים עדיין לא משתפים פעולה או שיש תגובה רגשית חזקה וסוערת, תנו להם זמן להירגע בכוחות עצמם מבלי לשנות את החלטתכם המקורית. מותר להם להגיב בכעס או בבכי
4. במידה ונחצה גבול למשל זריקת חפצים או קללות אמרו להם: אני לא מרשה לקלל, אני מבקשת שתפסיק/י. ללא איום, ללא ענישה, בקשה רצינית, להסתכל בעיניים אם אפשר ולחזור עליה.
5. אם קשה לכם עם תגובת הילדים זוזו קצת הצידה, תנשמו, תחשבו: אני בעדה! אני בעדו!

המתינו קצת עד לרגיעה והמשיכו את שגרת יומכם.

לילך פלג היא אם לחמישה, הבעלים של "שפה משותפת". מנחה ומרצה בתחום של הורות וזוגיות ועוסקת בייעוץ זוגי והדרכת הורים. ליצירת קשר עם לילך ולקבלת ייעוץ פרטני בפגישה אישית או בסקייפ לחצו כאן.