אנחנו יכולות לכתוב פתיח מרגש וטיזר מתפלסף, אבל הפעם החלטנו להסתפק בזה: קייסי האף מקולורדו. אם לשניים. בני שלוש ושנה. פוסט ויראלי. ועכשיו תקראו את מה שיש לה להגיד!
"השעה שלוש דקות לחצות. ראשי צונח על הכר והבכי שלך בוקע מהמוניטור. הלילות מתחלפים, אבל השגרה נשמרת. רגליך הארוכות מתנדנדות לי מהבטן ושפתיך מחפשות את ההאכלה הלילית. אני מבחינה, ברגע הזה, באיזה קונפליקט נמצא הלב האמהי שלי. מצד אחד אני מתגעגעת ללילות בהם היה כל גופכם חבוק באחת מזרועותי, ומצד שני אני כמהה ללילות בהם תשנו ברציפות כל הלילה, ותאפשרו גם לי לבלוע שינה אחת גדולה, עם חלומות.
אני מתגעגעת לימים שבהם עוד נכנסת לבגד הכי אהוב עלי שלך: חליפת הטורקיז עם הלווייתנים הכחולים, שיצרה בלבי פרפורים בגלל שהפכה את עיניך לכחולות נוצצות כל כך, ואני כמהה ליום שבו רגליך יגדלו ויתאימו לנעליים שקניתי, שתי מידות גדולות מדי, כי הן היו במבצע, ודימיינתי אותך רץ בהן בחצר שלנו. אני מתגעגעת לימי מחית הבטטה המרוחה על הפרצוף המתוק שלך, אבל כמהה לתת לך נקניקיה שלא חתוכה לרצועות, ושנאכל פופקורן מול סרט ביחד. אני מתגעגעת לכסא התינוק שהגעת בתוכו מבית היולדות אבל כמהה ליום שבו נוציא את כיסא הילדים מהרכב סופית, ותוכל להיחגר כרגיל, בעצמך. אני מתגעגעת למגע אצבעותיך כשרק נולדת, אבל מצפה לימים שבהם לא תזדקק לי עבור כל דבר קטן.
העניין הזה של האמהות, הרשת הסבוכה של געגועים לעבר, חיים בהווה ותפילות לעתיד, אם אהיה כנה, לפעמים אני לא מצליחה למצוא איזון בין השלושה. פעמים רבות, בין נוסטלגיה למה שהיה לבין ציפייה לעתיד לבוא, אני שוכחת את הכאן והעכשיו. אני מבטלת את העכשיו כי עלי לסיים משימות, או כי יש תקופה קשה או אתגר כזה או אחר. ואני לא רוצה לאבד את הרגעים האלה. אני לא רוצה להיות עסוקה כל כך בגעגועים וציפייה עד כדי כך שאפספס את הרגע לנצור את הלחישות של נשימותיך בלילה, או את בוהק השיער שלך באור המנורה הקלוש. אני לא רוצה להפסיד את עיקול אצבעותיך סביב אלה שלי, או את הבעיטות הקטנות שלך בזמן ההנקה.
הלילה לא התחשק לי לקום אליך בחצות, אבל קמתי. ברגע הזה שבו אנחנו נמצאים, יש משהו קסום. אז כן, לבי כנראה תמיד יתגעגע למה שהיה, והמח שלי תמיד יביט קדימה, אבל אני אשתדל בכל הכח שלא לפספס את הרגע שבו אנחנו נמצאים ממש עכשיו. הלילה, אני חושבת שאשאר איתך, בהנקת הלילה, אפילו קצת יותר זמן."
