לא בטוח שקונסטנס הול ידעה מה יקרה כשהיא תעלה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה, שמספר על זה שהילד שלה הוא ילד אלים. לא בטוח שהיא שיערה בנפשה את הסערה שהפוסט יעורר ברשת או שיכלה להעריך את 25,000 הלייקים שקיבל או 1400 התגובות! אבל לנו זה דווקא ברור מאוד – הנושא של אלימות של ילדים כנגד ילדים הוא נושא שמדיר שינה מעיני הורים, ולקבל פרספקטיבה של הוריי הילד התוקפן זה בהחלט לא עניין שגרתי.
וזאת עוד לפני שמשקללים לתוך המשוואה את הכתיבה הכנה והאמיצה של קונסטנס, שכתבה את הדברים הבאים:
"לפעמים אנחנו רואים ילדים אלימים בסביבה, בועטים בילדים אחרים, מחטיפים אגרוף בחשאי, מפילים ילדים אחרים, או סתם ככה נראים כמו מתאבקים זועמים על סטרואידים.
היות שרובנו לא נוטים לשנוא ילדים, אני שומעת אמהות מודאגות רבות אומרות דברים כמו 'ילד מסכן, הוא בוודאי רואה הרבה אלימות בבית'.
אולי זה גורם לנו להרגיש טוב יותר, הידיעה שיש סיבה לכך שיש ילדים אלימים. בשאיפה, זה יקטין את הסיכון שהילד שלנו יהיה כזה."
"ובכן…" ממשיכה קונסטנס "לי יש ילד אלים.
רומי הוא חתיכת מפלצת קטנה. היום סובבתי את גבי למאית השנייה והוא איגף את סנואו והתחיל לבעוט בה ולהרביץ לה בכוח של מסומם בהתקף. הרחקתי את רומי מסנואו, וחיבקתי אותה, ורומי פנה הלאה והחל לבעוט בארלו. יש לו פרצי אלימות, הוא פשוט כזה.
ואני יכולה להגיד לכם דבר אחד בוודאות: בבית שלי יש הרבה דברים מחורבנים, הוא מבולגן, החוקים בו גמישים, הילדים הולכים לישון מאוחר… אבל הוא לא בית אלים.
שלושת ילדי האחרים הם ילדים עדינים. איכשהו, קיבלתי ילד אחד שהיה חבר כנופייה בגלגול קודם.
אז בבקשה אל תקפצו למסקנה שהתנהגות של ילד היא תולדה של היכולות החינוכיות של הוריו. חלקנו פשוט קיבלנו 'אחד' (ילד) מוזר."
הול ממשיכה ומסבירה להורים אחרים, שבמקרה 'בורכו' גם הם בילדים אלימים, שהיא למדה עם הזמן, שאם יש לך ילד אלים, הדרך הנכונה להתמודד אתו היא הדרך ההפוכה לגמרי- להרעיף אפילו יותר חיבוקים, נשיקות, רכות, וחום, ממה שאתם מעניקים לילדים 'הרגילים', ועם קצת אהבה לא תמצאו את עצמכם עם ילד פסיכופת.
כמובן שהפוסט של קונסטנס זכה לתגובות מקיר לקיר, חלקן תגובות משתתפות מאמהות אחרות שמתכווצות מבפנים נוכח טלפונים זועמים תכופים שהן מקבלות מאמהות אחרות בשל מעשי אלימות שמבצע הילד שלהן, חלקן אמפטיות ומעודדות, ופה ושם תגובות מגנות, שמתייחסות לבעיית חינוך וגבולות כסיבה לאלימותו של רומי.
והנה הגרסה המקומית, מתוך קבוצת הפייסבוק 'מאמזון', המפורסמת באישורה של הכותבת:
אני האימא של הילד שירביץ לבן שלך בבית הספר השנה ואני לא גאה בזה, אבל אני כן גאה בבן שלי !
יש לי ילד אחד והוא החיים שלי ! נכון, הוא כבר לא יהיה מל"ו הצדיקים של הדור הזה, ונכון הוא לא יהיה הילד הכי מקובל בכיתה, ונכון לא כיף להיות ליד ילד כזה, אבל בכל כיתה כמעט יש את הילד הזה, הפעם זה הילד שלי .
כבר מהשנה הראשונה במעון של ויצו אחת הסייעות אמרה לי "לבן שלך יש בעיה במגע, תרשמי אותו לחוג ג'ודו או קרטה" . ילד בגיל שנתיים לא שולחים לקרטה או ג'ודו.
אז החלטתי לחכות קצת לפחות עד שיהיה בן 8 .
אבל בינתיים, השנים עוברות וכמו כל ילד, הוא מפתח את האישיות שלו והיא מושפעת גם מהסביבה, גם מהבית אבל לא רק !
הוותק בחיים לימד אותי כי ילד נולד עם האישיות שלו, ושאלוהים שולח לכל אחד את מה שהוא יכול להתמודד איתו, אז אני מתמודדת אבל לא חשבתי לרגע על איך להתמודד עם תגובות ההורים.
אני רוצה לספר לכם על החויה של אימא לילד מרביץ, כי אף אחד מכם לא באמת מתעניין בו.
כי הוא נתן פעם או פעמיים מכה לילד שלכם וכל מה שיצא לכם מהפה זה:
" זה הכל מהבית " או "אל תתקרב אליו" או "חנכי את הילד שלך" ….במקרה הטוב …
במקרה הפחות טוב אני כבר התחלתי לקבל איומים !.
יחי החינוך !
אם הילד שלי היה מגמגם או צולע, והילדים שלכם, בגלל שהם ילדים,
היו צוחקים עליו – והם היו צוחקים עליו, יכול להיות שהייתם יותר אמפתיים ופחות שיפוטיים
הייתם יותר רחמניים ופחות כעוסים.
אז יש לי חדשות בשבילכם כשיש לאימא בעיה עם ילד, זה לא משנה מה יש לו.
מה שכן משנה זה איך אני לוקחת את זה וכמה תמיכה אני יכולה לקבל מסביבה .
ילד כמו שיש לי, שהילדים מחרימים אותו באיזה שהוא שלב, וההורים נותנים להם גב – זה עצוב !
וזה עוד יותר עצוב כשאני פוגשת אימא שעוברת את החוויה שלי, ואחר כך אני רואה את הכתבות בטלויזיה על הילדים שעשו עליהם חרם !
גבירותי ורבותי : אני גאה בבן שלי !!!
ואני לא מתנצלת עליו ולא אתנצל עליו לעולם !
הבן שלי הוא מקסים !
הוא ילד מצחיק יש לו חוש הומור, יש לו לב זהב ויש לו חוש צדק מאוד מפותח
יש לו המון אהבה בלב והמון רצון לתת, אבל הוא, שלא כמו ילדים אחרים יש לו קושי בלתקשר נכון עם ילדים. הוא צריך שיעורי עזר בכישורים חברתיים הוא צריך טיפה יותר אהבה ויותר הבנה בעיקר מאנשים מבוגרים .
פעם הילדים שהפריעו בכיתה היו המופרעים – היום יודעים שהיתה להם בעיה של קשב וריכוז
ושצריך ואפשר לטפל בזה, אבל מה לעשות שלכישורים חברתיים ובעיות ריגשיות אין כדור פלא ?
אני מצידי עושה את המקסימום: מנהלת איתו שיחות, לוקחת אותו לחוגים ,מסבירה, לומדת ומתיעצת עם אנשי מיקצוע שמבינים, כועסת עליו, בוכה בגלל זה , מפסידה ימי עבודה כי לפעמים הפגישה עם המטפל היא רק בשעות היום ורק באמצע השבוע, מכינה פלקטים עם כוכבים ומסמנת התנהגות טובה, מחמיאה ומחזקת את הדברים הטובים שעושה, נותנת לו אהבה בכמויות ומשמשת לו כחברה כי אין לו חברים .
אני הייתי הילדה הכי מקובלת בכיתה, הכי מצחיקה והכי מגניבה (פעם מגניבה היה ממש COOL )
והילדים שהרביצו היו בריונים
אבל אימא שלי ז"ל ידעה שהיא צריכה ללכת לדבר עם האימא של הילד הבריון שהרביץ לי ועשתה את זה בפרטיות
והיא גם ידעה שהאימא שלו עוברת ימים קשים כי היא מגדלת שלושה ילדים וזה לא פשוט.
היא גם לא הצביעה עליה בכניסה לבית ספר ולא לחשה לי ליד האימא שלו באוזן משהו,
או הסתכלה עליה ועשתה פרצוף. היא פשוט כיבדה אותה.
כי היא ידעה שאם הילד שלה הרביץ לי, וגם הרביץ לעוד ילד,זה לא נעים להיות האימא של הילד המרביץ .
אז אני לא מצפה לכבוד ויקר כי הילד שלי מרביץ, אבל רבותי אנחנו המבוגרים, ורק אהבה מביאה אהבה. רק מילים טובות יכולות לשפר, ורק אם תעזרו ותושיטו יד, וכן במקום לבזבז את האנרגיה על עצבים כעס ונקמה כי הילד שלך קיבל מכה ,תבואו בטוב, תשאלו מה אפשר לעזור, כן תזמינו אותו אליכם הביתה, כן תדברו איתו הכי יפה שיש – כי זאת הדרך היחידה לגרום לו להבין תעזרו לי ביחד לעזור לו .
אני לא מבקשת רחמים ואני בטח לא שופטת אתכם, אבל אל תשפטו אותי.
אל תשפטו את הילד שלי.
תחבקו, תאהבו תנסו להיות יותר אמפתיים.
כל אחד מאיתנו מתמודד עם משהו.
תנהגו בנו כמו שהייתם רוצים שינהגו בכם בשעת מצוקה
החיים הם גלגל ואייך שגלגל מסתובב לו מסתובב…..
—
בהחלט מעורר מחשבה.
