הילדים שלי אומרים שאני אמא בפיג'מה. שאני כל היום רק מול המחשב ושותה קפה ובפיג'מה ונעלי בית. כשאני יוצאת מהבית אז אני בפיג'מה ומגפיים. אז נכון שאני מתלבשת רק לפגישות אבל האמת היא שאני גם עובדת. נעים מאוד, שמי חן ואני אמא של דורי בן ה-7.5 ושל אחינועם בת ה-6.5, ומנהלת משרד יחסי ציבור ותקשורת שיווקית עצמאית. גרושה כבר 3 שנים, לא לוקחת מזונות (נושא לפעם אחרת) ומאמינה בהורות שוויונית. מנהלת את העסק, את משק הבית ואת הילדים בעצמי (עם הרבה עזרה מסביב) בפיג'מה.

כאמא לילדים קטנים יש לי (ולכל ההורים במצבי) לא מעט חששות מחג הפורים. שלא אשכח למה הם אמורים להתחפש היום (יום פיג'מות? יום ההיפך?), שהם לא יתבאסו אם יקבלו משלוח מנות פחות מושקע משלהם, שלא יפצעו מחזיזים וקפצונים, וגם, אני מודה, שלא ירצו להתחפש למשהו נוראי או נועז כזה שאצטרך לריב איתם עליו. אני לדוגמה בכיתה ח' התחפשתי לשפנפנה שבדרך למסיבה כבר הפכה לשפנפנת פלייבוי כך שאתם יכולים להבין את הכיוון.

למרבה המזל הם לא התקילו אותי ולשניהם רכשתי תחפושת יחסית פשוטה כמה שבועות לפני החג, כדי שיוכלו ליהנות איתה וכמה שיותר. באחת הפעמים שהקטנה שלי מדדה (שוב) את תחפושת ההודית שלה, שמתי לב למשהו שפחות הקדשתי לו מחשבה בחגים קודמים, אבל ככל שהיא גדלה זה תופס מקום מרכזי כמעט בהכל. מעבר לחג, מעבר לאטרקציה של להתחפש למשהו אחר, מה שהכי ריגש אותה זו העובדה שהיא יכלה ללבוש בגד חשוף "כמו הגדולות" ולהתאפר "כמו המבוגרות" ולהיות מגונדרת "ממש כמוך אמא". פתאום קלטתי שהיא רוצה להתחפש למשהו שהיא תהיה בקרוב – גדולה.

בעוד היא מתרוצצת פה בבית בחולצת בטן וחצאית מרוחה באודם וסומק על כל הפנים ומנסה ריקודים הודיים שראתה ברשת – אני קולטת שהיא רוצה להיות גדולה, שהיא תהיה גדולה ממש בקרוב, שהיא רוצה להיות כמוני ושאני צריכה להיות הדוגמה האישית שלה בכל דבר. גם בפורים.

אני דווקא מרשה לה מדי פעם להתקשקש עם איפור ולשחק בכאילו עם הנעליים שלי ולהתהלך עם גוזייה בבית, אבל אני מקפידה להבהיר לה שמדובר במשחק, ב"כאילו" ותו לא ושרחוק היום שהיא תתאפר, תלבש חזייה ותצא ככה מהבית. נכון, היום הזה קרוב יותר ממה שאני חושבת אבל חשוב לי כרגע להשאיר לה את זה בגדר של כיף, של משחק, של פנטזיה – לא לאפשר לה לגדול מהר מדי. בלי איפור, בלי תסרוקות מיוחדות, בלי עקבים. עם בגדים ומשחקים של ילדות.

הבטתי בה מחופשת ולרגע חשבתי שאולי אלביש לה בגד גוף מתחת לחולצת הבטן והחצאית, אבל חזרתי בי והחלטתי שתחפושת של ילדה זו רק תחפושת ולא צריך להכניס לה לראש מה שלא צריך להיות שם. מה שבטוח, קיבלתי מראה קטנה שמתרוצצת מולי ומזכירה לי שאני דמות לחיקוי בכל מה שאני עושה. בפורים וביום רגיל.