הילדים שלי אומרים שאני אמא בפיג'מה. שאני כל היום רק מול המחשב ושותה קפה ובפיג'מה ונעלי בית. כשאני יוצאת מהבית אז אני בפיג'מה ומגפיים. אז נכון שאני מתלבשת רק לפגישות אבל האמת היא שאני גם עובדת. נעים מאוד, שמי חן ואני אמא של דורי בן ה-7.5 ושל אחינועם בת ה-6.5, ומנהלת משרד יחסי ציבור ותקשורת שיווקית עצמאית. גרושה כבר 3 שנים, לא לוקחת מזונות (נושא לפעם אחרת) ומאמינה בהורות שוויונית. מנהלת את העסק, את משק הבית ואת הילדים בעצמי (עם הרבה עזרה מסביב) בפיג'מה.

אמצע השבוע, בוקר, השעון מצלצל ומזכיר שצריך לקום ולארגן את הילדים לבית הספר. הוא ישן לידי, צמוד אליי, מחזיק לי את היד, נוחר, עוד שקוע בחלום. לא, אני לא מתכוונת לבן זוג. אני מתכוונת לבן שלי. זה לא שאני דוגלת בלינה משותפת כאג'נדה, אבל הבן שלי בן השמונה עדיין ישן איתי. זה פשוט הרבה יותר קל לשנינו. הרבה יותר קל לי להרדים אותו כשהוא לידי, והרבה יותר קל לו להירדם מחובק איתי כשהוא מחזיק לי את היד. ואם הוא מתעורר באמצע הלילה אני שם לידו. המשפט "אבל זה לא מותאם גיל", ככל הנראה עובר לכם בראש עכשיו, וזה הגיוני. הרבה דברים לא מותאמי גיל אצל הבן שלי.

הוא בן שמונה וקשה לו לגרוב גרביים לבד, אבל הוא מחשב חיסור, חיבור, כפל וחילוק בקלות בראש.

הוא בן שמונה ולא יודע לשרוך שרוכים, אבל לימד את עצמו לקרוא ולכתוב לבד. ואחר כך בלי ניקוד ואחר כך בכתב. לבד.

הוא בן שמונה ועוד ישן עם אמא כי קשה לו להירדם, אבל מרכיב פאזל של 1000 חלקים.

אני יכולה להמשיך שעות, על הקשיים שלו, אבל למדתי לא לעשות את זה. מהסיבה הפשוטה שזה גם מבאס וגם מוריד מהערך שלו. זה לא שזה כזה קל לקבל את זה שהילד שלך "לא מותאם גיל", שהוא קצת שונה, קצת אחר. בהתחלה הכחשתי. התעלמתי מהבשורה והמשכתי להתנהל כרגיל כאילו זה וירוס שצריך לטפל בו. ואז באה ההכרה. ההבנה. והבכי והכעס. למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לו? ואז מגיעה ההכלה. והקבלה. הוא לא עונש – הוא ברכה. ואין לי מה להתרכז בקשיים ובחסרונות – אני בוחרת להתרכז ביתרונות ובייחודיות שלו. ויש לו כל כך הרבה.

בהתחלה נלחמתי. רציתי שיראו את הילד היפה שלי, שיקבלו אותו. לאט לאט הבנתי שאין לי, אין לנו, מה להילחם. הוא מה שהוא ומי שלא יקבל אותו מפסיד. אני מגדלת אותו רגיל, אוהבת אותו רגיל, מענישה כשצריך, מלמדת בהמון סבלנות. למדתי לא להילחם אלא פשוט לחיות אתו, כי אלו החיים שלו. אלו החיים שלנו. אני מה שאני בגללו. הוא מלמד אותי סבלנות וסובלנות. פרופורציות, קבלה והבנה שיש כל מיני סוגים של אנשים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להיות מוכנה להכל. ובעיקר, לאהוב בלי גבולות פשוט כי אפשר.

אני מכבה את השעון ומתחילה ללטף אותו, מאפשרת לו להתעורר ולהיכנס לעולם בקצב שלו. בזמן הזה אני כותבת את הרגשות, המחשבות, החלומות, הכל – במחברת שלי. פורקת לתוכה את הכל בכדי להתחיל את היום עם אנרגיות – מוכנה לקבל ומוכנה להכיל. ואז מעירה אותו, לעוד יום בעולם המיוחד שלו. העולם המיוחד שלנו.

"מחברת מידע והשראה לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים" נוצרה אצלי כמחברת בה פרקתי את הכל כולל קשיים וכולל חיזוקים. עם הזמן הוספתי לה מידע שקיבלתי שמאוד חשוב לאימהות כמוני ורובן לא מודעות כלל, לזכויות שלהן, לאפשרויות שיש להן, לסיפורי ההצלחה. מדובר במחברת אופטימית מלאת השראה וחיזוקים – מחברת לאמא המיוחדת. לכל הפרטים לחצו כאן.