השבוע קראתי כאן כתבה על אנה סטרוד, אמא שמגדלת את ילדיה במשרה מלאה, ונוהגת לפרסם תמונות בעמוד האינסטגרם שלה, בהן היא מתעמלת ביחד עם הילדים. כאשר היא קיבלה מאחד הגולשים את התגובה הבאה: "הלוואי שהייתי צריך להישאר בבית כל היום ולהתעמל עם הילדים שלי, במקום זה אני צריך ללכת לעבודה ולעבוד", היא נפגעה מאוד. התגובה הזו הכעיסה גם אותי והביאה אותי לכתוב את הטור הזה שכבר תקופה ארוכה אני מנסה להתפנות כדי לכתוב אותו.
כשהייתי בחופשת לידה הדבר שהכי הפחיד אותי היה החזרה לעבודה. לא רציתי לחזור. מצד אחד, פחדתי מזה שלא רציתי לחזור, ידעתי שאני רוצה קריירה ורוצה להתקדם ופחדתי להיתקע. מצד שני, פשוט פחדתי לחזור. היה לי טוב בבית עם התינוקת המהממת שלי. היה לי כיף לדעת שהלו"ז שלי הוא שלי, ושאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.
אבל.
כשחושבים על זה, לא באמת עשיתי מה שבא לי. הלו"ז לא באמת היה שלי, ולרוב, הוא היה תלוי במצב רוח של תינוקת דעתנית בת 6 חודשים שלא אוהבת לישון ומאד אוהבת לינוק. השיחות שניהלתי עם החברות שלי סבבו סביב כמה פעמים הילדים קמו בלילה, החלפת טיפים לעידוד זחילה או שיחות ברומו של עולם על איזה חנות בגדי תינוקות עושה סייל שווה; וכל זה רק כשכבר הצלחנו להשחיל מילה אחת עם השניה, ולא היינו עסוקות בלהשגיח או לרצות את הקטנטנים. לא שמתי לב, אבל גוועתי ליותר עניין. התגעגעתי לחשוב והתגעגעתי לשיחה של מבוגרים. יותר מהכל – התגעגעתי לעצמי ולתחביבים שלי.
לפני שיצאתי לחופשת לידה היו לי תכניות גדולות ובאמת האמנתי שהחופשה, כשמה כן היא – חופשה. חשבתי שסוף סוף אהיה מהנשים הללו שמגיעות לחדר כושר בשעה 10:00 בבוקר – שעה שתמיד מלאה, ובראש שלי מלאה בנשים בחופשת לידה. וואו! כמה טעיתי. הרי גם אם הייתי מתכננת יום קודם להגיע לשיעור של 10:00 בבוקר, בהנחה שלא הייתי מותשת אחרי לילה לבן ובהנחה שהצלחתי להכניס משהו לפה בבוקר, הרי בסוף מה שהיה מכניע אותי הוא החלק הקטן הזה במשוואה שלא חישבתי לפני הלידה: אני לא יכולה פשוט ללכת בסבבה לחדר כושר, אלא אני צריכה למצוא מישהו שיכול לשמור על הקטנה! פרט קטן. באותה תקופה גם לא הייתה לי בייביסיטר שהכרתי וסמכתי עליה, אבל יותר מהכל תמיד עלתה בי המחשבה: השיעור הזה עכשיו באמת שווה לי 80-100 שקל? (חישוב מהיר של שעה של פילאטיס + חצי שעה לפני\אחרי = שעתיים בייביסיטר). אז ויתרתי. התכניות שלפני החופשה לא הסתכמו רק בספורט. כך למשל, קניתי מלא חרוזים וחוטים מיוחדים כדי שאכין תכשיטים. לא פתחתי את הקופסאות אפילו פעם אחת במשך 7 חודשים.
לעומת זאת, דווקא החזרה לעבודה החזירה לי את החירות. היום אני יודעת שבכל יום בין השעות 8:00 ל- 17:00 הזמן הוא שלי. אני יכולה לעשות ספורט בבוקר לפני העבודה, בזמן שעדי, בן זוגי נמצא עם הקטנה. פעם או פעמיים בשבוע אמא שלי משחררת את המטפלת, מה שנותן לי עוד שעתיים-שלוש של עבודה או אפשרות ללכת לעשות משהו בשביל עצמי. אני יכולה לצאת מהבית, לעבוד, לעשות את הסידורים שלי ולחזור רעננה ועם אנרגיות לילדה המהממת שלי. יש לי בכל יום 9 שעות שהן שלי. אמנם אני עובדת בהן בטירוף, אבל אני מספיקה יותר ממה שהייתי מספיקה בחיים, לומדת דברים חדשים, שואפת, מאתגרת את עצמי ומדברת עם מבוגרים אחרים על דברים של מבוגרים, שלפעמים כוללים גם דברי ילדים.
נכון שזה לא מושלם. נכון שזה לא פשוט. אני מג'נגלת בין עבודה במשרה מלאה, בין הרצון להיות כמה שיותר זמן עם הבת שלי (ולהשקיט את רגשות האשם הבלתי פוסקים, לזה אין לי תרופת קסם) וכל זאת כשאני עדיין מניקה. אבל מה שאני מנסה לומר זה שזה אפשרי. אפשרי ואפילו מומלץ. הקטנים האלו גדלים ממש מהר (או לפחות ככה אומרים). אז מתישהו, וכנראה בקרוב יותר ממה שאני חושבת, היא תגדל ויהיו לה את הדברים שלה והיא תצטרך ממני פחות זמן "אמא". חשוב לי שכשהזמן הזה יגיע אני לא אסתכל אחורה ואומר 'למה לא עשיתי את זה קודם' או 'איפה הלכתי לאיבוד בדרך'. חשוב לי שיהיו לי את הדברים שלי. חשוב לי שהיא תסתכל עליי ותרצה להיות כמוני, והיא תרצה להיות כמוני כשלי יהיה טוב ואהיה מאושרת. אז אני אמא עובדת מאושרת.
זה לא אומר שאני לא מעריכה נשים שנשארות בבית. זה בטח לא אומר שנשים לא יכולות להיות מסופקות או מאושרות מלעשות זאת. ההפך הוא הנכון. אני חושבת שלאימהות שבוחרות להישאר בבית, קשה יותר. אני חושבת שלאנה סטרוד קשה יותר ממני ושאני גאה בה שהיא מצליחה להתאמן ולעשות ספורט ולשלב משהו בשביל עצמה. אני בקושי הצלחתי.
אם אתן במהלך חופשת הלידה עכשיו, הנה שני טיפים שיש לי בשבילכן:
1. אין לי ספק שהדבר הכי טוב שאני אוכל לעשות לעצמי בחופשת הלידה הבאה הוא לקחת מטפלת בשלב מוקדם יותר. לדעת מראש שיש יום או יומיים בשבוע שיש לי עזרה בבית ומישהו ששומר על הילדים ואני חופשיה לעשות משהו בשביל עצמי. יום או יומיים כאלה קבועים, 'בלי חארטות' ובלי מקום של לחשוב שזה יקר מדי ולא שווה. יש משפט שאני כל הזמן מזכירה לעצמי ש'בייביסיטר עולה פחות מגירושים'. זה נכון אפילו במחירי בייביסיטר של תל-אביב.
2. תחזרו לעבוד, אבל לא לעבודה שתבאס אתכן. אם העבודה הנוכחית לא מספקת אתכן ולא תוכלו לגדול בה, תשקיעו בחיפוש עבודה בזמן חופשת הלידה (עוד משימה לא פשוטה), או תעבדו קשה כדי להגיע לקידום בעבודה הנוכחית. אם אתן מתוסכלות בעבודה, המחשבה על זה שאתן בעבודה במקום להיות עם הילדים תתסכל אתכן עוד יותר.
אז ברוח הפסח שנחה עלינו בימים אלו, בואו נחזיר לעצמינו את החירות. בואו נפסיק לקרוא לחופשת לידה "חופשה" ואם הדברים האלו מדברים אליכן ואתן מזדהות, תעשו לעצמכן טובה ותחזרו לעבוד.
הילי רג'ואן שורק היא אמא למנכ"לית בת 11 חודשים ובעלת הבלוג dressuptelaviv בו היא חולקת חוויות מהאמהות בתל-אביב, מחשבות והמלצות אופנה ולייף סטייל.
