זו שאלה ערמומית. היא אורבת לי ומחפשת הזדמנויות להתגנב ולצוץ.

זה קורה בכל מיני סיטואציות, בטח כשאני עושה בחירות בשבילו, אבל גם כשאני עושה בחירות בשביל עצמי.

התשובה היא, כמובן, שאני רוצה להיות האמא הכי טובה שיש.

בדגש על רוצה. ההבנה, שיש הבדל בין רצוי למצוי היא לא ברורה מאליה. זה לא קל להתנתק מההנחה הבסיסית שאני תמיד, בכל סיטואציה, אהיה האמא הכי טובה שיש.

מה זה בכלל אומר "להיות האמא הכי טובה שיש"?

אני רוצה להיות סופר מאורגנת. לקחת אותו לחוגים, לקבוע עם חברים, לעשות לו טקס שינה בשעה קבועה. אבל שלא תחשבו שאני לא ספונטנית, קלילה, כזו שלא עושה עניין. רוצה לבשל ולתת לו לאכול רק אוכל בייתי. אבל גם להחזיק בארון גרבר ולסלוח לעצמי שלא היה לי כוח. לטפל בכל הצרכים שלו, אבל גם לדעת לאתגר, ללמד ולחנך. כמובן להיות אחראית ומגוננת. אבל היסטרית??! אני?! לא, לא, לא. אני הכי רגועה, סבבה, פנאן. לעודד אותו לעצמאות ולהיות שם בשבילו בכל רגע נתון. תמיד להיות אנרגטית בשבילו אבל גם להיות מחוברת לעצמי, אמיתית, כנה ועייפה. לבחור גם בעצמי כדי שתהיה לו אמא שהיא לא רק אמא, היא עוד המון המון דברים, אבל לא לתת לזה בחיים לבוא על חשבונו.

זה תהליך והוא תהליך פרטי. אף אחד לא יכול לומר לי איזו אמא אני רוצה להיות. תאמינו לי, שאלתי. חיפשתי התייעצתי. ואפילו אם יש לי חברה טובה שיש לה 700 ילדים או אמא שהיא כבר אמא המון שנים, או סבתא שבכלל יש לה פז"ם, לא תהיה להן בשבילי תשובה פשוטה שתגאל אותי מייסורי.

רק לי יש את התשובה הנכונה עבורי. והתשובה הזו רלוונטית רק לי.

תמיד אפשר להתייעץ ולייעץ. לתת ולקבל השראה. אבל בסופו של יום כל אחד ינהג לפי התשובה הנכונה שלו וזה בכלל לא משנה אם התשובה הזו היא שונה מכל תשובה אחרת.

ההבנה שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות חיברה אותי למקום מציאותי יותר, מעשי. מקום של שליטה ושל בחירה. ולא פחות חשוב, למקום של סלחנות עצמית ושמחה.

שירלי טמיר היא אמא של גילי בן העשרה חודשים, וגם כותבת חדשה באתר שאנחנו אוהבות וממליצות לכן לעקוב אחריה ממש פה.