בשארית החופש הגדול הזה אני מתכננת מראש את כל הפעילויות ואני לא מוכנה לשמוע "אמא, משעמם לי!" אפילו פעם אחת!

כשהייתי קטנה, חיכיתי כל השנה לחופש הגדול, אף על פי שאת מרבית הזמן בילית בקייטנה בבית ספרי, באותה כיתה ועם אותה מורה, כשהשוקו והלחמנייה "עם הבלי כלום" היו החלקים הכי מרגשים בה. את שאר הזמן העברתי לשמחתי עם הבייביסיטר הלאומית, הלוא היא הטלוויזיה החינוכית.

השנים היו שנות השמונים העליזות, טרום עידן המחקרים החדשים המכריזים על הטלוויזיה כגורם מספר 1 להפרעות קשב וריכוז, השמנת יתר ונטיות אובדניות. אלפי ילדים להורים עובדים בישראל העבירו חופשה שלמה בבהייה במסך הקטן (שהייתה כזכור קופסה מלבנית כעורה וצוברת אבק) ובאכילת מאכלים רוויי מונוסודיום גלוטמט, לא עלינו.

 הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.

השנים חלפו מהר מדי, ואילו היום, כאמא לילדים, צמד המילים "החופש הגדול" מעורר בי בעיקר אימה קלה, שהרי יודעת אני שכמו רוב ההורים איאלץ לשמש במשך שבועות צוות בידור על-אנושי לדור האינטרנט המפונק. השנה, כך רצה הגורל, אני משלבת "חופשת לידה" עם תינוק בן חודשיים ערני במיוחד, בנוסף ל "חופש הגדול", מה שלא מותיר לי חופש לנשום, שלא לדבר על חצי שעת שינה בלילה ואכילה בעמידה מעל הסירים כי פעולת ההתיישבות כשלעצמה בלבד גוזלת זמן מיותר.

על כן החלטתי שבחופש הזה אני מתכננת מראש את כל הפעילויות ואני לא מוכנה לשמוע "אמא משעמם לי!" אפילו פעם אחת ויהי מה. השנה אני רוצה שכולנו נהנה מהחופש ושהוא לא יצליח, כמו תמיד, לערער את בריאותי הנפשית הרעועה ממילא.

השבוע אף הגדלתי לעשות והצלחתי להתחמק באלגנטיות מלהשתתף ב"קייטנת האמהות" של הורי הגן. שלא תטעו, זה בהחלט ראוי להערכה בעיניי שההורים יוזמים קייטנה מבחירה ומתוך תחושת שליחות בסלון ביתם הקטנטן יחד עם זאטוטים קולניים נוספים מלבד ילדיהם, אבל אני, לעומת זאת, מעדיפה לחסוך מעצמי את התענוג הגדול בניגוב הצרכים מעכוזם הקט של ילדי גן "אורנים" ושאיבת הפירורים חודש לאחר מכן מהספות בסלון.

יתרה מזו, הקדמתי תרופה למכה ורשמתי את הבן הגדול לשתי קייטנות שונות: "דנה ביג פאן" ו"סיגל סמיילי", ובו בזמן גם טרחתי לשריין בסכום זעום ונצלני את בת השכנה לעזרה נוספת לשעות אחר הצהריים. לשעות החופשיות גזרתי ושמרתי כתבה בנושא: "75 פעילויות שאפשר לעשות בבית עם הילדים" ואני הולכת ליישם אחת אחת מהן, וכל זאת רק כדי שהילדים ואנוכי נוכל להמשיך לחייך בחודש אוגוסט החם והמהביל הבא עלינו לטובה בלי להיכנע לטלוויזיה.

לאחרונה קראתי כי נעשה סקר בבריטניה הקובע כי 84 אחוז מהאמהות מדוכדכות לאחר החופש הגדול מסיומה של החופשה המשפחתית ומחזרתם של ילדיהם למסגרת הלימודית. ובכן, הנה לי הוכחה ניצחת לכך שאין בי ולו קמצוץ של גנים בריטיים. דכדוך? לא ולא! להפך, אצלי זו דווקא תחושת אושר עילאי ואינסופי. ולא שאני לא אוהבת את ילדיי או לא נהנית מחברתם, אבל כשזה לזמן רב כל כך וללא הפסקה, "החופש הגדול" הופך במהרה להיות "העונש הגדול", ולי רק נותר להכניס חוקים חדשים לבית: מותר ממתקים, מותר לבלגן את החדר, מותר ללכת לישון מאוחר ומותר טלוויזיה, הרבה טלוויזיה, ועם זאת אסור להגיד "אמא משעמם לי!" ולו פעם אחת.

אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?

לטורים נוספים של טלי סיביאר כץ:
אמא, התינוק יותר חמוד ממני
לא מוצאת את רצפת האגן שלי