הלידה התרחשה בשבוע ה-29. נולד פג. 1.370 ק"ג. בחדר הלידה הבטיחו לנו "רכבת הרים". הבטיחו וקיימו. עכשיו אני בהיריון שני. מרגע היוודע עובדת הריוני אני מוגדרת בהיריון בסיכון גבוה. שמי נועה הנדין, בא לך להחזיק לי אצבעות?
לילה. הבטן המתעגלת מתחילה להכביד עליי. אני מדמיינת איך זה מרגיש כשמגיעים לסוף… המחשבה הזו מצטרפת לשלל מחשבות שנכנסות לי לראש ללא הזמנה ומפריעות לי להירדם. כי ככה זה היריון ראשון: המודע, התת מודע והמידע הכה-מיותר שמישהי ברחוב טרחה לתת לך בלי ששאלת (משהו על טחורים שלא הספקת לעכל) נפגשים למחול מטורף ואינסופי, משל "לורד אוף דה דאנס" פגש את מיומנה בתוך ראשך.
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
סוף סוף נרדמתי. ואז התעוררתי. כאב לא ברור, אחד כזה שאני לא מכירה אבל יודעת להצביע שמיקומו בבטן – גם זה משהו, כי לא פעם במהלך ההיריון התקשיתי למצוא את המילים הנכונות לתיאור מצבים ברורים, כאילו האיי.קיו שלי החליט ללא הסבר לנוס על נפשו.
או.קיי, אז כואב בבטן, את בשבוע ה-29, מה זה יכול להיות? הבה לא ניתמם, ניכר שהקאפקייק השלישי מאתמול בערב היה מיותר (וכנראה גם השני). מחכה כמה דקות. זה לא ממש עובר. תחושה מוזרה, אבל העייפות מכריעה ואני רוצה לחזור לישון. המושלם שלי, האיש ומנגנון ההדחקה הכי מקצועי שאי פעם נראה על הפלנטה, מחליט פתאום לעשות סיבוב של 180 מעלות באופיו הכל כך מוכר לי ומפתיע בהפצרה לנסוע יחד למיון.
אמנם לא בילינו הרבה יחד בתקופה האחרונה, בגלל העבודה והשגרה והחיים, אבל למיון? מה נכנס בך? זה הולך להיות סבל… וארוך… וביורוקרטיות… ובסוף ישחררו אותי עם אבחנה של כלום ושום דבר, לא חבל על הזמן?
הוא לא משתכנע. אני מנסה להילחם ונשברת. סבבה, טיול למיון בשיבא. ביני לבין עצמי אני מחליטה לתייג את החוויה כפעילות אקסטרים זוגית: חומקים מהבית באישון לילה, לבושים בטרנינגים ורק חסר שנלחש איזה "חסמבה, חסמבה, חסמבה" ונמצא דלת סתרים… חוצמזה לא עשינו איזה באנג'י זוגי או טרק מפואר יחד (וגם לא נעשה, כי אני זו אני. ולא, מאמי, בעודך קורא שורות אלה אני עדיין לא מעוניינת לטוס להודו, תודה), אז אם אתבל טיפה את הסיפור בעתיד אולי תהיה לנו חוויה זוגית אקסטרימית לאוסף.
56 יום בפגייה
מישהו פעם אמר: היזהר במה שאתה מייחל לו (באנגלית זה נשמע יותר טוב). מה רצית, מתוקה? חוויה אקסטרימית? אז איך זה ללדת פג, ללא הכנה מוקדמת, בלידת בזק של 20 דקות בשבוע ה-29? מספיק אקסטרימי בשבילך??? וכך הגיח לאוויר העולם הנס הפרטי שלנו (ומאז אני גם צריכה לציין בכל הזדמנות שמזל שהמושלם מושלם, כי אחרת לא היינו מגיעים למיון בזמן. אז הריני לציין גם כאן, שחור על גבי לבן, שהוא מושלם).
כהורים צעירים וטריים – ומתוקף כך גם שוקיסטיים עד לשד עצמותינו – לא היה לנו מושג וחצי מושג איך מתמודדים עם כל מה שקרה. בחדר הלידה הבטיחו לנו "רכבת הרים" (לימים למדתי שזה מה שמבטיחים לכל אשה שיולדת פג, ואני עוד חשבתי שמדובר באיזו הדרכה אישית עבורי).
הבטיחו וקיימו. 56 יום בפגייה. בצעדי פג אנחנו עוברים מאינקובטור לעריסה מחוממת ולעריסה רגילה, לוקחים הרבה אוויר כל פעם שדוקרים את הגור הקטן – תודו ש-1.370 ק"ג זה קטן – לצורכי בדיקות וחולמים על היום שבו נאחז בסלקל (המוצר עם השם הכי מטעה אֶבר, כי הוא הרבה דברים, אבל אף אחד מהם לא עונה על ההגדרה "קל"!) ונצא משערי בית החולים הביתה.
לא קלה התחלתנו
ביום הכי קר בשנה, בעיצומה של סופת הסופות, קיבלנו אישור לצאת הביתה. אחרי תקופה ארוכה – שהולידה חברויות בלב ובנפש עד סוף החיים – שבה לא נשאר לי אפידרמיס מרוב חיטויי ידיים ולא נשארו דמעות מרוב לחץ, עייפות, התרגשות, אושר (לפעמים כל אלה ביום אחד) והאוזניים שלי כבר לא הזדקרו לנוכח צפצופי מוניטורים זועקים – התחלנו את חיינו כמשפחה.
אומרים שכל ההתחלות קשות. אומרים וצודקים! למה בעצם לא יכולתם להמציא קלישאה אופטימית יותר? "כל ההתחלות ורודות" היה תפוס? כשאת אמא לפג את לא מסמנת לך ביומן רק ביקור חודשי בטיפת חלב, אלא מוסיפה גם פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק ו… בקיצור, יש לי שרירי ידיים שלא יביישו את מדונה, ולא כי עברתי לגור במכון כושר (אף שאני תורמת לו בקפידה מדי חודש בחודשו…) אלא מרוב קיפולי עגלה ושליפת סלקל אל האוטו, מהאוטו וחוזר חלילה.
מלבד "אימוני הכושר" והקושי הפיזי, הייתה כאן התמודדות נפשית לא פשוטה: כל יום נראה לי כמשימה בלתי אפשרית ולאחר שחלף, במבט לאחור, היה נראה לי כמו הישג מטורף. עם הזמן גיליתי שהגור שלי מתקדם בקצב שלו, צעד קטן אחר צעד קטן… מיישם הלכה למעשה את המונח: "בייבי סטפ" ומלמד אותי כל יום סבלנות אמיתית ואורך רוח, מונחים שלא היו קיימים בלקסיקון של אישיות קפריזית שכמותי.
במהלך שנת החיים הראשונה שלו הבנתי שלא סתם הייתי בשוק – הרי בחודשי ההיריון קראתי כל ספר שהומלץ לאם הטרייה, כולל שפע מדריכים וספרי לוחשות למיניהם (תמשיכי ללחוש מותק, אצלנו כנראה מבינים רק אוקטבות ברורות יותר). אבל אף אחד מהם לא הכין אותי לאפשרות ללדת פג. תכלס, אף אחד לא הבין איך מתמודדים עם זה ונשמה טובה אחת אפילו אמרה לי שהיא במקומי הייתה תולה את עצמה מהתקרה…
בפעם הראשונה שהצלחתי להרים את הראש מעל המים הבנתי שאני רוצה להעלות את המודעות ולעזור להורים טריים לפגים גם במהלך חוויית הפגייה וגם מחוצה לה, להתכונן לחיים האמיתיים, וזה אומר להכיר את העולם שמחכה להם בחוץ, משלל הבדיקות והמעקבים, דרך הפגישות עם האחיות בטיפת חלב שכמעט תמיד נגמרות בעוגמת נפש (צמד מילים יפה לבכי היסטרי משהו) כי הן מתעקשות להכניס את הפגים לעקומות ולנתונים סטטיסטיים של ילדים שנולדו במועד (אבל יקירותיי, נסים לא נכנסים לסטטיסטיקה…) ועד תגובות שיקבלו מהסביבה והדרך להתמודד איתן ("אוי, איזה חמוד, הוא בן חודש, נכון?". נכון, אבל רק בשבילך כי אני לא מכירה אותך ואין לי כוח להרחיב, כי מרגיש לי שלא ישנתי איזה עשור, אבל בתכלס הוא בן ארבעה חודשים).
ככה התחלתי להתנדב בפגייה בשיבא בפרויקט מקסים שנקרא "הורה להורה". אני לא שם כדי לטפל בתינוקות, בשביל זה יש רופאים נדירים ואחיות עם הלב הכי רחב שפגשתי. אני שם כדי לעזור להורים ולתמוך בהם ועל הדרך גם משקמת את עצמי מאותה חוויה. אין דבר יותר מעשיר וממלא מזה וגם אין דבר קשה יותר מלמצוא את עצמך מזדהה שוב ושוב עם סיפורים כל כך דומים שפורצים אצלך סכר שהיה סגור ואטום זה זמן.
רק לא שידור חוזר
הורים שעברו לידת פג בלידה הראשונה חוששים בעיקר משידור חוזר בלידה השנייה. ואף על פי שכילדים המונח הזה, "שידור חוזר", היה משהו שחיכינו לו – בעיקר כשהיה מדובר ב"זהו זה" אי שם בניינטיז – היום אין לנו כל רצון לחזות באותם אירועים ולחוות אותם שוב.
גם אני נמנית עם החוששים האלה, ואולי מתוקף היותי אמוציונלית למדי, אפשר אפילו להכתיר אותי כנושאת הדגל של מועדון הפחד והחשש לעבור זאת שוב. למען האמת, החשש המדובר מקנן בי ברגעים אלה בזמן אמת…
כשהגור שלנו היה בן שנה החלטנו להרחיב את המשפחה לתבנית המוכרת: שני ילדים וכלב (רק שכרגע הכלב הוא חתול). כלומר, החלטנו לנסות, כי קשה עכשיו לכולם ויש ערימות של סיפורים ותוכניות טלוויזיה בנוגע לקושי להיכנס להיריון ויש לחץ ומתח וחרדה ומלחמות ו… הצלחנו. אם לא הייתה לי ברזומה לידת פג ללא התראה מוקדמת סביר להניח שהייתי מאוד מאושרת. לאור ההיסטוריה (וההיסטריה) אני מאוד מאושרת אבל גם מאוד בסטרס, ובמשך כמה שבועות גם מאוד לא תקשרתי עם הסביבה. אולי חוויתי סוג של הלם קרב כי פגייה היא בכל זאת חתיכת מלחמה על החיים.
מרגע היוודע עובדת הריוני אני מוגדרת בהיריון בסיכון גבוה. משבוע ה-23 אני בשמירת היריון וזה המצב הנוכחי שלי.
קוראים לי נועה הנדין, אני נשואה ל"מושלם" הפרטי שלי כמעט שלוש שנים (אף שלאור החוויות המשותפות שלנו זה מרגיש לפעמים כמו 30), אני אמא לגור אהוב ויקר בן שנה וחצי (שנה וחודשיים "גיל מתוקן"), אני בהיריון שני שמור יותר מהאבטחה בפנטגון, מה שמשווה לי צורה של מאובן אנושי, ואני מחוברת ללפטופ באינפוזיה כדי שלא תפספסו שום דבר מכל הטוב הזה.
לא, לא התבלבלתי. זה טוב, לגמרי טוב. כי ילדים זה שמחה והורות זו שמחה והיכולת להתלונן על הכל בפתיחות גמורה זו גם סוג של שמחה, לא?
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה
כתבות נוספות של הורים וילדים:
למה ויטמין K חשוב לתינוק שרק נולד?
האם נמצאה הסיבה להפלות חוזרות?
האם חתולים מסוכנים לתינוקות?
למה בישראל ממהרים לקיסרי במצג עכוז?
לא לקחת צ'אנס: מתי חום גבוה אצל תינוקות מחייב מיון?
ביג מיסטייק: טעויות בבדיקות גנטיות בארה"ב
האם עובר קטן בהכרח מעיד על בעיה?
מהו נגיף ה-CMV?
