אין הורה שלא מכיר את המצב הזה- שעת השינה מגיעה. השעה הזו שאחריה, הרחק באופק, משתרעת הארץ המובטחת – זמן לעצמנו. או ליתר דיוק, התרסקות על המיטה.
בדרך כלל שגרת ההשכבה עובדת מצוין – אמבטיות, ארוחת ערב, טקס שינה קבוע, והילדים נרדמים רגועים.
אבל מה קורה כשהשגרה משתנה? מה קורה בחופש, כשהילדים נטולי מסגרת, וחלקים של היום שלהם, שעד אוגוסט היו תחומים וידועים מראש, נפרצים?
הילדים מתעוררים מאוחר בבוקר. אין 'סיבה מוצדקת' להתעקש על השכבה מוקדמת, ואם לא די בכך – גם תנאי העונה נגדנו: מחשיך מאוחר.
ואנחנו ההורים? אנחנו מקפידים לעשות את הכל כמו תמיד. מקלחות. ארוחת ערב. צחצוח שיניים.
אבל אחרי יום גדוש חוויות, הילדים מלאי אדרנלין ולא מסוגלים להירדם. או שהם עברו את שלב העייפות שלהם ולא מצליחים להגיע לרגיעה שנדרשת כדי לאפשר הירדמות.
ואז מתחילות כל השיטות למריחת זמן – שוב מבקשים מים, פעם נוספת לשירותים. הילדים מתחילים להרעיש, לצעוק, להפריע לאחיהם להירדם.
אנחנו, ההורים, שמכירים את ילדינו היטב, מזהים שהם עברו את סף העייפות שלהם, ומבינים שהיום שלב ההשכבה יתארך.
בשלב זה, לעתים קרובות נציע להישאר לידם, נשאל מה יכול לעזור להם להירדם.
נסביר לילדים שלנו שאינם חייבים לישון, ושהם יכולים לנוח במיטה עד שירגישו עייפים מספיק, ונבקש מהם שלא להפריע לאחיהם, שכן רוצים לישון.
אבל הם בשלהם, ואנחנו מתחילים לאבד סבלנות. השעה מאוחרת, גם עלינו עבר יום ארוך. אנחנו מותשים, מרגישים שניסינו הכל ודבר לא עובד והעייפות מתחילה להכריע אותנו.
וכשאנחנו עייפים – היכולת שלנו להכיל, להישאר סבלניים כלפי ילדינו, ליישם את מה שלמדנו בהדרכה הורית: להיות אמפטיים, רגשיים, אינטואיטיביים, חומלים, הולכת ופוחתת.
ובניגוד לכל ההשקפות שלנו לגבי הדרך ההורית הנכונה, אנחנו מתחילים באיומים, מתרגזים, ומאבדים את קור הרוח ואת הסבלנות שמאפיינת אותנו בשעות אחרות ביום.
אי שם בתוכנו אנחנו מודעים לכך שנוקשות ועצבים מצדנו אינם הפיתרון, ושהילד שלנו עייף מדי ופשוט לא מצליח להירגע ולהירדם. ובמקביל אנו חשים אכזבה מעצמנו.
העצבים שלנו ועייפות היתר של הילד שלנו בדרך כלל מייצרים התנגשות לא נעימה, ובטח כזו שלא מועילה להשגת המטרה אותה אנחנו מנסים לקדם.
אז מה עושים? איך מהמקום המותש שלנו משנים את מסלול ההתנגשות ומסיימים את היום הזה בצורה טובה?
דבר ראשון, נושמים עמוק, מכירים בכך שהתגובות הקצרות והרגיזות שלנו הן פועל יוצא של עייפות מצטברת, ומשחררים את הכעס והביקורת שלנו על היותנו הורים לא מספיק טובים.
כמו שילדינו המקסימים והמופלאים אינם מושלמים – גם אנחנו אנושיים, ומושפעים, בין היתר, ממידת העייפות בה אנו נתונים.
דבר שני, חולקים את המצב עם בן או בת הזוג שלנו. פעמים רבות אחד מבני הזוג ניחן בפתיל סבלנות קצת ארוך יותר. במקרה כזה, נותנים לסבלני מבין ההורים לטפל בסיטואציה.
הערב מתארך וגם בן הזוג הסבלן מאבד את סבלנותו?
לוקחים פסק זמן מהניסיונות העקרים להרגיע את הילד, עוצרים לרגע, ומדברים אחד עם השנייה. מחשבים מסלול מחדש. מנסים לראות אם הדרך שאנחנו פועלים בה יעילה, ואם לא – בודקים אפשרות לנהוג בדרך אחרת.
ככל שנדרש, מחליפים בין בני הזוג, ומכניסים 'שחקן חדש' ומעט יותר רענן למגרש.
בבוקר, מומלץ לדבר עם הילד שלנו, לשאול אותו על החוויות והקשיים שלו מהערב הקודם, לשתף אותו בחוויות ההוריות שלנו, לדבר על הבחירות שלנו ועל הרווח וההפסד בכל בחירה, לכבד אחד את השני להיות קשובים, למצוא יחד פתרונות טובים יותר לפעם הבאה. אולי אפילו להחליט לשנות את שגרת השינה לתקופת החופש.
ובסופו של דבר, חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו בתהליך תמידי, ומה שהרגיש כחוסר הצלחה, או טיפול לא מדויק, הוא אבן הדרך להצלחה של הפעם הבאה.
חופש נעים קל!
עינת בורקין לייזר היא יועצת שינה ובעלת המרכז לנוע עם החיים בחדרה. לפרטים נוספים ויצירת קשר לחצו כאן.
