עד מאה ועשרים אהבתי אותך אתמול בתשע וחצי בבוקר, עת צילצל השעון המעורר. איפשרת לי לישון שבע שעות ברציפות אז אהבתי אותך. הערתי אותך בנשיקות ובשירים לכבוד השמש ואת צחקת באהבה מכל השטויות שלי (אפילו מהלא מצחיקות). בין תשע וחצי לאחת עשרה היו לי שעה וחצי פנויות, בלי ריצות, בלי עבודה, בלי משהו לקרוא, אז הכי אהבתי אותך. אפילו חלקנו אגס מלא מיץ.

בין אחת עשרה וחצי לארבע לא היה לי זמן לאהבה ובעיקר חשבתי על השיחה עם רונית הבנקאית ועל דד-ליינים צפופים ועל כביסות ונקיונות ועבודה ודיאטה. ארבע וחצי שעות לא חשבתי עלייך. נכי אותן מאהבתנו, אהובתי הקטנה.

לקראת ארבע וחצי הציף אותי גל של געגוע פועם וחמים שהתפרץ בכל חלל הבטן. חזיתי בדמיוני איך את רצה אליי ומתעטפת בחיבוק החם שלי ובדגדוגים בצוואר, ממטירה עליי נשיקות.

ברבע לחמש דפיקה בדלת הכניסה. רצתי תוך קריאות "מי זאת הקטנה הזאת" נרגשות. פתחתי את הדלת, חייכתי חיוך גדול ופרשתי ידיים לחיבוק. אבל לך, אהובתי לשעבר, היו תכניות אחרות. משכת את היד של סבא ופסקת בבוז: "לא רוצה את אמא. אמא רעה. לכי לפינה".

מחמש עד שש התאכזבתי ממך. השמש שקעה. לא היה לך צורך בי. היה נדמה שהנוכחות שלי כבדה עלייך. העפת בכעס את הצלחת עם הפתיתים האדומים שהכנתי לכבודך במיוחד. לחשוב שבארבע וחצי אהבתנו עוד הייתה בשיאה. בניתי בתקווה מגדל של חיבוקים ולגו. הנדסתי נשיקות ודגדוגים. הכנתי מתנות קטנות וטושים. הייתי מוכנה לוותר, לשעבד את עצמי ולסלוח על הכול. בסוף האכלתי אותך שמנת וחתיכות של לחם בחוסר חשק, בעודי מפליגה במחשבות על רביצה ועל צפייה בטלוויזיה.

בשש וחמש דקות התעקשתי שנצא לטיול ברחוב למטה ולבסוף התרצית. התקרבת אליי, ליטפת אותי, הבטת אליי בעיניים נוצצות ואמרת בקול קטן וחמוד ששמור רק לאהובים: "אמא מתוקה רק שלי". רצנו, קפצנו, רקדנו באמצע הרחוב, התחבקנו, מחאנו כפיים לפרחים ולעצים והאהבה פרחה.

בין עשר לאחת עשרה בלילה סיפרתי לך הרבה סיפורים שהמצאתי ושאין בהם הרבה היגיון ואת הקשבת בקשב רב. שאלת "מה זה?" הרבה פעמים, והרבה פעמים לא ידעתי לענות. יותר משאהבתי אותך רציתי לישון.

באחת עשרה וחצי נרדמת. בחצות ועשר דקות כבר ממש התגעגעתי אלייך. התבוננתי בך מכווצת את השפתיים הקטנות שלך מתוך שינה וממלמלת דברי מתיקה ומחבקת את הכרית לב. העברתי ליטוף מהיר על השיער היפה
שלך והתייפחתי מבכי מהמחשבה שמשהו רע עלול לקרות לך מתישהו. לא נרדמתי כל הלילה וחיכיתי כבר לבוקר כדי שנוכל שוב לשיר שירים לכבוד השמש ולהתחבק.
(נכתב לשמש הפרטית שלי, לני צודרוב, קצת אחרי שמלאו לה שנתיים).

ליה מאור, בת 31 מאשדוד. מייסדת והבעלים של מותג בגדי התינוקות המדליק פושטקים, קופירייטרית, נשואה לבועז, אמא של לני ויותר מהכל ומעל לכל – עייפה.