מה עושים כשילד אחר מרביץ, חוסם, מפריע או מעליב את הילד שלנו? האם אנחנו צריכים להעיר, להתערב? לתת לילדים להסתדר לבד? מה הצעד הנכון? מה עושים?
לאחרונה נתקלתי במקרים לא מעטים של תוקפנות ילדים כלפי ילדים – את חלקם פגשתי במסגרת הקליניקה שלי, וחלקם באדיבות הקיץ וחודשי החגים, שהרעיפו עליי כל טוב מבילויים עם ילדי במקומות עמוסים, צפופים, גדושים בילדים והורים מותשים.
זאת סיטואציה לא פשוטה להיות בה, משני הצדדים – בין אם אתה ההורה של הילד הנפגע ובין אם אתה ההורה של הילד הפוגע. תחושת הלחץ וחוסר האונים שונה, אולי, אבל קשה בה במידה.
איך כדאי לנהוג – הורי הילד הנפגע
1. הדבר החשוב ביותר – לגשת לילד שלנו, לא בהיסטריה, לחבק, לשדר ביטחון ולהקפיד לא להגיד משהו רע על הילד הפוגע. אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו למצוא פתרונות למצבים סבוכים, מאתגרים ולפעמים גם לא נעימים, לחזק אותו ולא לייצר חלוקה של שחור-לבן, צודק-טועה, טוב ורע כבר בשלב הזה של חייו.
2. על אף הקושי שבדבר, חיוני להבין שיש ילד גם בצד השני. נכון, הילד הזה פגע בילדכם. עקרונית זה לא מתפקידכם, ואתם צודקים כשאתם מטילים את האחריות על חינוך הילד הפוגע על הוריו – ועדיין מדובר בילד. אתם לא נדרשים לחבק אותו, אבל אין מקום לכעוס או לצעוק עליו: בין אם הוא במצוקה, או שאינו מקבל הכוונה הורית נכונה, התוצאה אמנם התנהגות תוקפנית ולא נעימה אבל בשורה התחתונה כזו שאינה בשליטתו. גלו חמלה, אל תצעקו, אל תגיבו באגרסיביות, תהיו שם בשביל הילד שלכם ותנו לו דוגמא אישית, של הבנה ומציאת פתרונות בדרכי נועם.
3. במקרה שהפגיעה ארעה בגן ולדעתכם האירוע לא נוהל כהלכה על ידי הצוות – חשוב שתשקפו את תחושתכם לגננת. הגננת צריכה להשגיח שדברים כאלה לא ישנו, אבל צריך גם להביא בחשבון שטיפול בילד תוקפן הוא טיפול ארוך טווח, ואין פתרונות אינסטנט. ההבנה הזאת חיונית לצורך תיאום ציפיות, וראייה ריאלית של המצב, כמו גם הכרה בכך שברגע האירוע אין לגננת שליטה ממשית על המתרחש, או יכולת למנוע מבעוד מועד כל התנהגות אלימה שהיא, אבל למעשיה תהיה השפעה על התנהגותו של הילד התוקפן בטווח הרחוק.
איך לנהוג – הורי הילד הפוגע
1. קודם כל להסביר. לא לצעוק. לא לכעוס. אנחנו לא תמיד רואים את התמונה השלמה – ייתכן שרגע לפני כן פגעו בילד שלכם, והוא 'בסך הכל' מחזיר (אני לא מעודדת 'להחזיר', אבל זה כבר עניין למאמר נפרד). ברוגע, ובקור רוח, בררו מה היה שם ואם מדובר בתינוק שעדיין לא מדבר, תשגיחו, תיצפו בו ונסו להבין מה היה הגורם למעשיו.
2. תינוקות שעדיין לא מדברים לעיתים מביעים מתסכול על שלא מבינים אותם תוך שימוש במכות, נשיכות, משיכות שיער, ולכן אנחנו כהורים צריכים להיות קשובים ולשים לב אם מדובר במצב של תסכול מסוג זה, ואם כן – לעבוד על התקשורת עמם, ולסייע להם בתיווך צרכיהם ורצונותיהם.
3. אגרסיות הן פעמים רבות איתות מצוקה של ילדינו, שעוברים קושי מסוים שאנחנו, ההורים, לא מודעים לו. אז אם הילד שלנו מפגין תוקפנות שמקורה לא ברור לנו, ואנחנו לא מצליחים להבינו באמצעות שיחה איתו, או לאתר את מקור הקושי – זה המקום להיעזר באיש מקצוע בתחום. לעתים די בפגישה אחת כדי למפות את הבעיה ולהתחיל ביצירת השינוי.
והכי חשוב לא להזניח – בין אם הילד שלנו הוא הפוגע או הנפגע. חשוב לברר, לבדוק, להעזר בגננת, שהיא גורם מאוד מרכזי בטיפול בבעיות מסוג זה, בין היתר עקב המידע הרב שיש לה על ילדינו, והפרספקטיבה שהיא וודאי פיתחה עם השנים ביחס למקרים מסוג זה. במידת הצורך – חשוב להיעזר בגורם מקצועי.
אל תפטרו מצבים כאלה ב'זה יעבור' – ייתכן שאתם צודקים, אבל לעולם אין ביכולתנו לדעת כמה זמן זה ייקח, ואיפה ייחרט הזיכרון של התקופה הזאת או הדנימיקה הפוגענית, אצל ילדנו.
שמרית דוד היא יועצת מומחית למשפחה ולשינה. לפרטים נוספים ויצירת קשר לחצו כאן.
