אחרי שמירת היריון ארוכה זה הגיע: כתבת הורים וילדים יולדת תינוק יפהפה ומתוק בניתוח קיסרי. אז מה התירוץ שלה עכשיו לקום מהמיטה?
רגע האמת הגיע לבסוף!
אחרי שמירת היריון ארוכה, בעקבות לידה ראשונה של פג במשקל 900 גרם זעירים של פחד אלוהים ושלושה חודשים ארוכים בפגייה, הגיע זמן ללידה מספר 2! וכשאני אומרת "זמן ללידה", אני מתכוונת לתאריך ושעה קבועים לניתוח קיסרי, או מה שנקרא בעגה הרפואית "קיסרי יזום".
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
חדורת מוטיבציה לעבור לידה שונה וקלה כחוויה מתקנת, ללא רעלת, סוכרת, שעלת ושלל מחלות הריוניות שמסתיימות באות תי"ו, הגעתי הפעם מוכנה ומזומנה לסוף המיוחל של ההיריון.
אם מישהו בטעות היה נתקל בי מתהלכת, שלא לומר "מרחפת", במסדרונות בית היולדות הוא היה עלול לחשוב שאני בדרך לצימר יוקרתי בצפון, משום שבניגוד ללידה הקודמת, הפעם הגעתי בסטייל, עם תיק מאובזר ו"יזום", מניקור ופדיקור "יזום" ותספורת מתוקתקת ו"יזומה". נחתי בשלווה על כורסת עור רחבה והאחיות היו חביבות ונחמדות אליי, איך אפשר שלא כשהחיוך מרוח על שפתיי ואני מפזרת אנרגיה אביבית וחיובית לכל עבר.
הכניסה לחדר הניתוח הייתה מלבבת לא פחות ומוזיקה קלאסית הושמעה ברקע והרופאים היו מבודחים ומשועשעים. שניות לפני שהאפידורל לקח אותי למחוזות נטולי כאב עוד הספקתי לשמוע את הרופאים מתווכחים מה יאכלו צהריים (דגים, למי שתהה, וזה כנראה הנתון הכי מיותר שאזכור לנצח מהלידה הקסומה הזו).
חיש מהר נולד בני המתוק, הפעם, בדיוק כפי שייחלתי, זכיתי לראות את פניו הבוכיות כשיצא לאוויר העולם והוא נראה עצום ממדים לעומת אחיו הפג לשעבר.
חיש מהר הועברתי ממחלקת ההתאוששות למחלקת היולדות, שם חלקתי חדר עם קיסרית נוספת והתוודעתי לצוות אחיות העושות את עבודתן נאמנה וממוקדות מטרה – להקים את "הקיסריות" מהמיטה, על הרגליים, כבר באותו ערב!
עד כאן הכל טוב ויפה, זאת אומרת, עד שמשככי הכאבים מתפוגגים לאטם והכאבים מתחילים להשפיע… אז אני כבר לא כזו גיבורה גדולה וגם הרבה פחות חייכנית לכולם.
האחות מיקה הגיעה ראשונה. אחות רוחנית מהזן החדש. מלאת כוונות טובות עזרה לי להחליף לתחתוני סבתא שקניתי מבעוד מועד ב-10 שקלים בסופר וכתוב עליהם בגדול " I'm sooo sexy". מיותר לציין שסקסית לא הרגשתי באותו רגע וגם הרבה רגעים אחריו.
"את צריכה לנשום לתוך הכאב", יעצה לי האחות מיקה, "ותנשמי לרצפת האגן".
או.קיי, רצפה אני יודעת מה זה. גם אגן. אבל רצפת האגן? איפה זה לעזאזל? אני אנשום לשם, בכיף, ברגע שאבין מה זה, חשבתי לעצמי, עדיין מטושטשת מהניתוח. "תאמיני בעצמך", ניסתה מיקה לדרבן אותי כשהיא אוחזת בידי, "תאמיני שאת יכולה לקום ותקומי", המשיכה בניסיונותיה לגרום לי להתרומם.
אין ספק שמיקה קיבלה עשר על השתדלות, אבל מה לעשות, היא נפלה עליי ואין מצב שאני קמה מהמיטה הזו לפחות בשעה הקרובה, אם בכלל. לריסה, אחות אימהית ומלאת אמפתיה, נכנסה לחדר בשעות הערב ואמרה לי, "כדאי לך לקום, מותק, קצת להתהלך לפחות עד השירותים".
"אני אנסה יותר מאוחר", עניתי ללא כוח, "עדיין כואב לי".
"חבל, אוריד לך את הקטטר בקרוב, יהיו לך זיהומים! מחלות! כאבים חזקים!", ניסתה לריסה לאיים עליי, "חבל, מותק, אני אכתוב בגיליון שסירבת לקום. לא חבל?".
אך אני בשלי, לא זזה מהמיטה. "לא קמה!", עניתי בהתרסה כמו נערה מרדנית מתבגרת, "כואב לי! תכתבי בגיליון שסירבתי".
יופי, טלי, מלמלתי לעצמי. מה קרה לחוויה מתקנת? חיוכים לכל עבר? ריחוף במסדרונות? הורידו לך את משככי הכאבים ואת הופכת למכשפה בכיינית ובלתי נסבלת.
מאוכזבת מעצמי נפלתי לשינה עמוקה, וכשהתעוררתי, לובה, האחות של משמרת הלילה, רכנה מעליי כשידיה משולבות וארשת פניה כעוסה. "מה שמעתי את עושה בעיות?", נזפה בי.
"אני?", מלמלתי חצי ישנה, "לא… פשוט קצת עדיין קשה לי…".
"קשה זה רק בלחם, יאללה, לקום מהמיטה!", ציוותה עליי לובה.
"אבל כואב לי, אני לא יכולה…", ניסיתי לפנות אל לבה אך ללא הועיל.
"אין דבר כזה לא יכולה! יש לא רוצה! עכשיו קומי! את עוד תודי לי אחרי זה!".
"אאא… תודה… אבל…", גמגמתי.
"בלי אבל! לקום! שותפה שלך לחדר כבר מטיילת במחלקה!", רדתה בי לובה האחות והצביעה על שותפתי לחדר.
"סכסכנית", סיננתי לעצמי בשקט, מפחדת שלובה תשמע אותי.
ניסיתי להזיז את הרגליים אך ללא הועיל. הכאבים הכריעו אותי וחזרתי לתנוחת המומיה שלי.
"אתן יודעות שקייט מידלטון ילדה אתמול?", שלפה לובה את נשק יום הדין והראתה לנו תמונה מהנייד שלה, "תראו אותה מאופרת ולבושה יפה עם התינוקת".
הבטתי בשותפתי לחדר. שתינו לבושות בחלוק "סבתא זפטה" של בית החולים, עם משקל עודף, שיער פרוע ועיניים טרוטות. הכי רחוק מקייט מידלטון שאפשר וגם התינוקות שלצדנו בעריסה השקופה לא נראים כתינוקות פוטושופ. הם קטנים, אדומים ומעוכים.
פתאום שמעתי קול זעיר בוכה. קול מוכר. הקול של הבן הנולד שלי! התיישבתי בכוחותיי האחרונים על המיטה ודחפתי את עצמי לעבר עריסתו. בלי לשים לב, הצלחתי להתרומם מהמיטה, לאחוז בידו ולומר לו: "הי חמוד, ברוך בואך לעולם, אמא כאן, ממש כאן לידך".
לובה הביטה בי בחיוך ואני חייכתי אליה דומעת חזרה. רגע של אושר עילאי מהול בכאב עז התפשט בי בכל הגוף. רגע של הוקרה. רגע של שמחה. אני חושבת שאפילו הצלחתי לראשונה לנשום לרצפת האגן.
כתבות נוספות של הורים וילדים:
היוש, מי את ואיך נכנסת לי לציצי?
כמה באמת צריך לעלות במשקל בהריון?
האם חתולים מסוכנים לתינוקות?
למה בישראל ממהרים לקיסרי במצג עכוז?
לא לקחת צ'אנס: מתי חום גבוה אצל תינוקות מחייב מיון?
ביג מיסטייק: טעויות בבדיקות גנטיות בארה"ב
האם עובר קטן בהכרח מעיד על בעיה?
למה ויטמין K חשוב לתינוק שרק נולד?
האם נמצאה הסיבה להפלות חוזרות?
מהו נגיף ה-CMV?
