ניכר שנפלה טעות קלה בעברית: אין זה יום הולדת, זהו יום יולדת. זהו היום המיוחד, המרגש והנוצץ של מי שהביאה אותנו לכאן. היא זו שצריכה לחגוג, היא זו שצריכה לקחת יום חופש
כשהייתי ילדה חיכיתי ליום ההולדת שלי כמו אוויר לנשימה. בחוסר סבלנות משווע הייתי מטריפה את הוריי, ובעיקר את אבא שלי, שהיה אחראי להגשמת חלומותיי הגרנדיוזיים וגם להשבת רגליי אל הקרקע לטובת פגישה עם המציאות. היות ולא היו אז הפקות ענק כמו בימינו, שבהן ילדות פורצות אל 250 מוזמנים ("קומץ" בני משפחה וכמה חברים קרובים) מתוך צדפה ענקית, נחשבו ימי ההולדת שהפקתי לעצמי כאירועים מושקעים: בגיל שמונה, למשל, הוקפצתי על מצנח ענק על ידי כל ילדי השכבה (וכמה הורים שנתנו כיוון לבל יפגוש אפי את הדשא בטווח אפס), ובגיל תשע התעקשתי על הגעת אמן מוכר לביתי עם ציוד הגברה מרשים וגיטרה. שמו שמור במערכת כי לצערו לא הייתי שבעת רצון, ניגשתי אליו תוך כדי שירה והסברתי שהוא מכאיב באוזניים ושינמיך את עצמו קצת.
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
חיבתי העזה ליום המיוחד הזה, שבו כולם מעניקים לי מתנות ושרים לי שירי הלל, לא הייתה חריגה משל כל ילד נרגש ונרעש שרומז כבר תקופה ארוכה איזו מתנה ב-ד-י-ו-ק הוא רוצה לקבל. אולי רק אביה, ההיא עם הקיץ, לא תסכים איתי שכל הילדים – מאז ומתמיד – אוהבים ימי הולדת. למעשה, לא רק ילדים אוהבים אותם, גם מבוגרים אוהבים לחגוג ולציין את הופעת הבכורה שלהם על כדור הארץ.
נער המסיבות
עת חציתי את גיל 20 ועברתי לעיר הגדולה הפכו הפקות יום ההולדת שלי לאירועים המוניים למדי בניהולם של יחצ"נים מזדמנים שחודשים לפני המאורע כבר כתבו לי הודעות בפייסבוק והבטיחו כל שידם משגת – כלומר, עשרה דרינקים בחינם – וכך קנו אותי וגרמו לחבריי הטובים לעמוד שעות בתור כדי להיכנס למועדון, לא לפני שעברו בחינה קפדנית על ידי מארחת שהשתחררה אתמול מהצבא ומרגישה שהיא מחזיקה את תל אביב בביצים.
עם השנים התמתנתי – לא שוויתרתי על החגיגות אבל הן באמת הפכו להיות רק בקרב חבריי הטובים (וכך שברתי את לבם של יחצ"נים הלומי רד בול) ורק במקומות שאני אוהבת, גם אם זה לא היה המקום הכי חם שבדיוק נפתח ועוד שנייה ייסגר ובמקומו ייפתח מקום חדש בעל שם מגוחך שכל העיר תהגה במבטא תל אביבי עמוק ובביטחון כאילו מדובר במוסד ידוע ובר קיימא מתקופת הביזנטים.
אז אמנם אני התמתנתי אך יש כמה וכמה מבוגרים ששומרים על יום הולדתם בקנאות מוגזמת בעיניי ומתעקשים לנהל ביום זה התנהלות שונה מהרגיל. נדמה שהם לא ממש מבינים איך ביום שהם מעטרים את ראשם בזר פרחוני וסופרים אחת לדקה את כמות הברכות בפייסבוק ובווטסאפ, העולם ממשיך להתנהל כבשגרה בעוד הם שובתים מכל מלאכה. הם כמובן לא עובדים ביום הולדת שלהם ומעדכנים את כל הקולגות שלהם באמצעות מייל מענה אוטומטי שמודיע לכל מי ששכח שהם בחופש כי יש להם יום הולדת. הם גם מאפשרים לעצמם לאכול כמות קלוריות לא מבוטלת "כי ביומולדת מותר" (סטייק מיליון גרם, קערה שמנונית גדושת צ'יפס ששוחה במיונז ואלף האיים, שייק עוגיות וגלידה ועוגת קצפת אישית – כל זה רק לארוחת הבוקר, כי מותר וזה) ובערב חייבים חייבים לצאת – קודם למסעדה ואז להופעה בסדר גודל של שלמה ארצי (אבל לא שלמה ארצי כי אותו ראינו בשנה שעברה) ואז לבר, אחרת זה לא יום הולדת מושלם. אפרופו מושלם, אם חלילה בן הזוג שכח או רחמנא ליצלן עבר לסדר היום והתנהג ביום זה כרגיל, אותם מבוגרים כבר יסגרו איתו חשבון בריבית דְריבית (אבל לא היום. מחר. כי ביום ההולדת אסור לכעוס).
בין שבמתינות, ברגישות או בנחישות, כבר הבנתם שמעולם לא ויתרתי על חגיגת יום הולדתי במגוון צורות. כל זה היה נכון עד יום הולדתי ה-31. חודש לפני המאורע, ללא הודעה מוקדמת – כי הוא הבן של אמא שלו אז אם כבר הופעה שתהיה שואו של ממש, לפחות בסדר גודל של שלמה ארצי – הפציע הגור הקטן והפך את המשמעות של היום הזה למשהו מלא יותר. שקט יותר. אמיתי יותר ומלא דמעות יותר. אחרי שנרגעתי (לקח לי איזה שנה, כן?) עצרתי לחשוב.
נכון, יום הולדת זה איוונט משמח, ומציינים בו באופן מובהק את העובדה שגדלנו, בגרנו, או אם נודה על האמת – הזדקנו בשנה. א-ב-ל, אם ביום ההולדת עסקינן, כלומר ליטרלי ביום שבו נולדנו, מי מאיתנו באמת זוכר את היום הזה לפרטי פרטים? ובכן, אף אחד למעט רק אחת. אמא. היא זוכרת הכל, מההיריון – הקאות, צרבות, בחילות, הזעות, דאגות, התנפחויות ועוד שלל תופינים גופניים המתקבלים בברכה כי לטובת גורים קטנים נסכים להיות בטטות גדולות – ועד היום שבו הגענו לכאן.
רק אמא זוכרת בדיוק מתי התחילו הצירים (אבא לא היה ממש קשוב אז, כי אמא אמרה כבר עשר פעמים בחודש האחרון שהתחילו לה צירים. בעצם לא. בעצם כן. לא. עכשיו בטוח כן. ממממ… לא); מה אמר לה כל אחד מבני המשפחה וכל אחת מהחברות – "תיסעי מיד לבית חולים", "אל תיסעי לבית חולים", "זה יום מעולה ללדת בו" ו"נפטון בנסיגה, אל תלדי היום, מחר עדיף" – ומי מהן צדקה בעצתה. היא זוכרת בדיוק מה עשתה שנייה לפני – ממש כמו שכולם זוכרים מה עשו כשנפלו התאומים, אבל הפעם בקטע טוב. היא זוכרת את המזכירה שקיבלה אותה במיון נשים וכמה נחמדה או אנטיפטית היא הייתה. היא זוכרת מי הייתה המיילדת – או מי היו המיילדות, תלוי כמה חילופי משמרות היא עברה. עם אפידורל או בלי (בלי, רוצה טבעי. כעבור דקה: עם!!! עכשיו!!!!!!), כמה פעמים הסתובבה בחדר, מי מהמשפחה שיגע אותה ומי היה לה חסר… כמה שעות (בדיוק!) ארכו הצירים, כמה זמן ארכה הלידה. והרגע הזה – הרגע שבו הגיח הגור החוצה ואיך מאותו רגע כואב ומדמם שהפך בשניות לקסום השתנו חייה לבלי הכר.
ותודה להוריי
אז איך יכול להיות שכל תשומת הלב ביום ההולדת מופנית אל חתן/כלת האירוע? זה שבתכלס חטף טראומה של החיים – תרתי משמע – ביום הזה. איך יכול להיות שרק בבר/בת מצווה מפנים אליה את הזרקור ל-20 שניות בודדות, כי חובה להודות להוריי שהביאוני עד הלום, אבל חוץ מזה לא מציינים ככה בקטנה את הדרך הארוכה (מאוד ארוכה!) שאמא עברה בצורת נספח לאירוע? שי צנוע? תזכורת?
אז הריני להיכנס לרגע קט לנעליו של בן יהודה – אבל רק לרגע, כי איפה הוא ואיפה אני ואיפה הנעליים שלו ואיפה הסטילטו שלי – ולתקן ולהדגיש: ניכר שנפלה טעות קלה בעברית, אין זה יום הולדת. זהו יום יולדת. כן, כן, היום המיוחד, המרגש והנוצץ של מי שהביאה אותנו לכאן. היא זו שצריכה לחגוג, היא זו שצריכה לקחת יום חופש, היא זו שתזלול לבלי הכר (ותיזכר באותן תחושות מחלת ים וחיבוקי אסלות בגין כך…). היא האדם שאתם צריכים לברך, לשלוח לו שי צנוע (אבל אין חובה לצניעות, גם שי גדול מתקבל בברכה) ומעל הכל, היא זו שצריך להגיד לה תודה.
לכל אדם יש האמונה שלו בגורם שמניע את העניינים על פני האדמה ואליו הוא מפנה שאלות קיומיות – אבל מה שבטוח בטוח – ביום שבו נולדתָ אתה, נולדה גם אמא שלך. ואם היא כבר הייתה אמא, אז נולדה אמא לשניים, או יותר, וכל תוספת כזו הופכת אותנו לאמהות אחרות ולנשים אחרות.
ואמא שלך? זו שנולדה באותה שנייה שאתה נולדת? היא שיחקה אותה ביג טיים. אי לכך ובהתאם לזאת, גבירותיי ורבותיי, זה היום שלה. איי רסט מיי קייס.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
כתבות נוספות של הורים וילדים:
טרנד חדש: ללדת ביום ההולדת שלך
בלונים עלולים לגרום למוות
כך נראות מסיבות יום הולדת של ילדי הסלב
במקום להוציא אלפי שקלים על יום הולדת לילד
