הקמיליון שלי ואני: כך מצאתי את העגלה המושלמת

מעולם לא התרגשתי מרכבים, אפילו במעמד קניית הרכב האחרון שלי לא יצאתי מגדרי. המושלם (להלן; העזר כנגדי) לא הבין למה אני לא מתרגשת, אבל אני כזו. זה אוטו, הוא נוסע, הוא שחור והוא חתיך נורא בעיני – שטחיות במיטבה.

א-ב-ל אל תאמרו נואש. האדישות הזאת וה"קרייב" להתעסק בכל פרט, לשפצר ולדגם הכו בי בפול פאוור ברגע שהייתי צריכה לבחור עגלה לגור הראשון שלי.

התחלתי מסקר אינטרנטי פלאס סקר בקרב חברות, מכרות וכאלה שעברו לידי ברחוב עם עגלות – וזו אגב הזדמנות מצוינת להתנצל בפני כל האימהות/מטפלות/אבות/סבתות/סבים ושאר דוחפי העגלות על שאלותיי הספציפיות בנוגע למשקלים, זוויות ושביעות רצון. רק מאיסוף המידע הבסיסי הזה צמצמתי את עולם העגלות כולו – ומדובר בוואחד עולם – לכדי שתי עגלות בלבד. לקחתי איתי את האחראית על החלקים הגנטיים בי שכוללים אופי "יקה", לא מתפשר, פדנט ויחד עם זאת משבח גם הסתכלות בקנקן, כי בינינו, אף אחת לא רוצה להסתובב עם עגלה מגושמת ומכוערת, וכך אמא שלי ואני יצאנו לדרך.

בתחנה הראשונה הציעו לנו עגלה מבית טוב, בצבעים לפי בחירתנו ועם מגוון אפשרויות מתקדמות להתפתחות העגלה והתינוק. הישרנו מבטים אחת לשנייה והוספנו גם הנהוני ראש (ובטח נראינו מהצד כשתי פוזלות על סף התקף) כמו מאשרות שזהו זה, נמצאה העגלה ואפשר לעשות "וי" גדול על העניין.

אבל כנראה שפזלנו לנו מהר מדי כי אז הגיע השלב שהמוכרת החביבה הראתה לנו איך בתנועת "ניעור ומשיכה קלילה" העגלה מתקפלת, והזמינה אותנו לנסות. נתתי לאמא שלי את הכבוד לנסות ראשונה, מפה לשם אחרי שהיד כמעט התנערה לה מהמקום היא נראתה מובסת, ובמבט מהורהר משהו, פינתה לי את הבמה. אחרי כמה ניסיונות אסכם שלא בטוח שאני טובה ב"ניעור ומשיכה" אבל מה שכן בטוח הוא שההגדרה "קלילה" לא תאמה את משימת הקיפול. בשלב זה עוד לא רציתי לוותר על העגלה, כי כבר הספקתי להתאהב בה וכבר בחרתי לה צבעים שיתאימו למלתחה שלי ודמיינתי את הגור שלי שעוד שחה אז במי השפיר שוכב לו בה בשלווה.

בדיוק באותו מבט שה"יקה פדנטית" שלי הייתה מסמנת לי כילדה שהגיע הזמן ללכת ממסיבת יומולדת שממש נהניתי בה, כך היא סימנה לי עכשיו שצריך לוותר ולהמשיך הלאה.

בעוד התחושה שבה לזרועותינו שניערו ונוערו שמנו פעמינו לתחנה השנייה והאחרונה – בוגבו רמת השרון – והחשש בפנים כבר החל לקונן שמא אצטרך לחזור לסקר העגלות הגדול והמושלם יחשוב שלגמרי ירדתי מהפסים.

הפעם נכנסנו סקפטיות כי בדרך הבנו שאפשר להתלהב מצבעים, פיתוחים ושדרוגים אבל יש עוד אלמנטים חשובים והכי שיחקנו אותה הארד טו גט. זה עבד בדיוק 10 שניות עד ששתינו נתקלנו בעגלה הכי מושלמת בעולם; "יוווווווווו תראי! זה אנדי וורהול!" זעקתי לאמא שלי והתקדמתי נחושה לכיוון עגלה בעיצוב אנדי וורהול במהדורה מוגבלת (למה אני תמיד חייבת להתלהב ממה שהכי הכי הכי יקר בחנות, למה???).

עברו 10 שניות עד שנתקלנו בעגלה הכי מושלמת בעולם. קמיליון, בוגבו

המוכרת ניגשה אלינו, שאלה כמה שאלות מאוד נקודתיות והתחילה להראות לנו את הדגמים. כשהבינה שאני כבר הגעתי נעולה על הקמיליון דור 3 (רק מהשם הטכנולוגי-מתקדם הזה עפתי וראיתי איך הקמיליון שלי מנצחת את ה"בט-מוביל" של בטמן בקלות) היא משכה את העגלה אלינו והתחילה להסביר ולהדגים ספציפית עליה. הכול היה נראה לי מתאים; מרמת הביצועים הפיזיים של העגלה ועד לרמת הגימור והעיצוב הפדנטי.

ואז הגענו לשלב האחרון – שלב הקיפול. החלפנו בנינו מבטי לחץ אבל הפלא ופלא! אפילו בדחיל ורעדה הצליחה כל אחת מאיתנו לקפל אותה בלי בעיה. אם לא הייתי בהריון היינו פותחות בקבוק שמפניה מהתרגשות! דווקא המוכרת הייתה זו שעצרה את ההתלהבות ואמרה שלפני שאנחנו נסגרות סופית על העגלה חשוב שנעשה איתה סיבוב בחוץ, כמה זמן שנצטרך, כדי להרגיש את התנועה. אז יצאנו לסיבוב (והצטלמנו עם פרצופי זכייה בלוטו ששוגרו היישר לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית) ואחרי דקות ארוכות הואלנו לשוב לחנות וסגרנו על ה"רולס רוייס" הראשונה של הבן שלי פלאס תוספות "קטנות"; תיק עגלה (יש בחנות מגוון תיקים של כמה מותגים שווים במיוחד), כיסוי גשם ומחזיק לכוס (הו כמה יפים היו הימים בהם חשבתי שאספיק להכין לי קפה לדרך בכל פעם לפני שאצא לטיול עם הגור הקטן).

ה"רולס רוייס" הראשונה של הבן שלי. נועה, הגור והקמיליון. צילום: דליה שחר

עברה חלפה לה תקופה והגור שלי יצא לאוויר העולם. היות ובכנות עסקינן, היו הרבה טעויות שעשיתי בתחום הקניות כאם טרייה ונטולת ידע (הלוואי שהמושלם לא יקרא את השורה הזאת). ערימות של טקסטיל – בגדים, שמיכות ומצעים – שלא היה בהן צורך, מוצרים ממותגים שיכלו בשקט להתחלף בפריטים בסיסיים יותר, ושלל צעצועי התפתחות שעוד ארוזים בקופסה אחרי שהבנתי שמכסה של גרבר או כיסוי הטלפון הנייד שלי זוכים לשאגות שמחה והתפעלות רבה יותר מכל דבר אחר. אבל קנייה אחת אני משבחת – הבוגבו שלנו – העגלה הכי מעולה שקיימת.

למרות אלפי נקודות הזכות – למשל הגאונות הזאת לייצר את כל החלקים הפונקציונאליים בצבע לבן כך שבעצם כל מה שלבן נלחץ/נפתח/נשלף ומה שלא- לא! – יש שני נתונים חשובים ביחס לעגלה שאני נשאלת עליהם כאילו הייתה דוגמנית צמרת: המשקל והגובה.

נתחיל מהמשקל; כאן יש לי ניסיון רב מאוד. מאחר והגור שלי הגיח לאוויר העולם "מעט" מוקדם מהצפוי (שבוע 29), נאלצתי בשלב מאוד מוקדם לנסוע איתו באוטו כל יום כמעט לשלל בדיקות וטיפולים (פלאס ביקורים שגרתיים ב"טיפת חלב") – כל זה אומר קיפול ופתיחה של העגלה בין פעמיים ל-10 פעמים ביום. אודה ולא אבוש, ההנפות הללו תרמו לחיזוק שרירי הידיים שלי אבל כשמקפלים, מפרקים ומרכיבים נכון את העגלה המשקל לא מהווה בעיה. הקמיליון שוקלת רק 9 ק"ג, שיחסית לעגלות אמבטיה אחרות זה ממש לא הרבה.

לגבי הגובה נשאלתי אם זו לא בעיה שהבוגבו נמוכה יחסית. על פניו זו שאלה שקצת קשה להפנות לכיווני כי גם אני, כמו יעל בר זוהר, מתנוססת לגובה המרשים: 1.58 מ'. לעומתי, למושלם שלי, יש פור עלי באיזה ארבעה ראשים, וגם מבחינתו הבוגבו מתאימה בול. יחד עם זאת, כמו שאמר אלברט איינשטיין – מה שמוביל אותי לחשוב שזה רעיון מעולה לעצב בוגבו עם הדיוקן שלו! – "הכול יחסי" ולכן חשוב ששני בני הזוג יעמדו ליד העגלה ויבחנו אותה בהתאם למידותיהם. אני למשל ניסיתי לגרור את המושלם שונא הקניות, הקניונים והסופר ביום שישי, לחנות כדי שיעמוד ליד העגלה, יתכופף אליה וירגיש אם לא נמוך לו. למזלו העגלה הזאת פופולרית כמו טיילור סוויפט אז הסתפקנו בלקפוץ לחברים עם עגלה זהה (אבל לא של אנדי וורהול) כדי להעביר אותה את מבחן הגובה.

אז מה היה לנו? פרקטיות, עיצוב, פונקציונאליות, נוחות, בטיחות, ייחודיות ויציבות. בשורה התחתונה, אם העגלה הזאת הייתה גבר הייתי מתחתנת איתה.

לאתר הרשמי של בוגבו ישראל ולרכישה לחצו כאן.

נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.