אני, נועה הנדין, מוכנה לוותר על האייפון, על ה-VOD ואפילו על המיקרוגל כדי שאוכל לחוות היריון מלא דילוגים, קשתות בענן ופרצופי סמיילי
יש הסוברים שהדור שלנו מפונק, ולמי שסוברים כך יש כנראה לא מעט סיבות (מוצדקות) למחשבה זו. אנחנו לא ייבשנו ביצות ולא הפרחנו את השממה, אנחנו חסרי סבלנות ולא רגילים לחכות למענה מכל גורם שהוא יותר משעה (וגם אז זה נחשב בעינינו המון זמן), אנחנו פחות מתייעצים זה עם זה ויותר עם ידידנו ד"ר גוגל ובגדול אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו מאשר בסביבה ודואגים "לאהוב את האני" ו"לשמור על האני" כי אם אין אני לי מי לי.
פעם, לעומת זאת, הכל היה כאן אחרת ולעניינו של מדור זה – שהרי לא חשבתם שאקדיש מדור שלם ל"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" – הפלא ופלא; פעם גם עובדת הריונה של אשה זכתה כאן בלבנט להתייחסות אחרת.
תרים את היד אשה שלא שמעה מאמא שלה, מחמותה או מסתם נדבנית אינפורמציה ברחוב, כמה הן לא עשו כזה ביג דיל מההיריון או מגידול הילדים, איך הן עשו ג'גלינג בין מיליון דברים והכל היה בסדר וקליל וזורם (הן אוהבות להגיד "זורם" כי זה נורא גזעי).
הטור פורסם במקור במגזין הורים וילדים. לקבלת גיליון היכרות של המגזין לחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של הורים וילדים לחצו כאן.
ברגעים האלה, ורק ברגעים האלה – שלא תמיד נשמעים אמינים במיוחד – אני רוצה לחזור אחורה בזמן. אני, נועה הנדין, מוכנה לוותר על האייפון שלי (כן, כן, מה ששמעתם), על חברי ובן שיחי הצמוד בימי שמירת היריון אלה, ה-VOD, ואפילו על המיקרוגל (מה שאומר שברגע זה בני משפחתי ויתרו על תזונה) כדי שאוכל לחוות היריון מלא דילוגים, קשתות בענן ופרצופי סמיילי.
אמא לא סבלה מהקאות
באחד הימים שבהם שחררתי קצת קיטור (הגדרה יפה ל"שחררתי ערמות הורמונים בטונים גבוהים עם הברות לא ברורות בליווי דמעות", אבל זה בסדר כי אנחנו דור שמרוכז בעצמו) פתחתי את הנושא עם אמא שלי, רציתי למצוא נחמה בכך שזה גנטי ויש לי מישהי שתוכל לתמוך בי בזכות חוויות זהות או לפחות דומות. אחרי קופסת טישו אחת והבטחה שנרגעתי אומרת לי הבלונדינית – שהדמיון בינה ובין דמות סבתאית כלשהי הוא מקרי בהחלט עד לא קיים כליל – שאין שום קשר בין ההריונות שלה לשלי. היא עוד הגדילה ראש והסבירה לי את התיאוריה שלה בנושא: "אני חושבת שלא הרגשתי בכלל את ההיריון כי הייתי הרבה יותר צעירה ממך". היא אומרת בנונשלאנט מעיק ומוסיפה ומדגישה לבל יהיה ספק: "יותר צעירה ממך בשני ההריונות". כן, אמא, תמשיכי, בנוסף לטורנדו הפנימי שמשבש כל יכולת תגובה מתונה שלי את גם קוראת לי זקנה?! והיא באמת המשיכה: "ובכלל לא הקאתי. גם צרבות לא היו לי".
אני רוצה לענות לה אך בדיוק נאלצת לבלוע את שובל האש הצורב שעולה לי מהקיבה היישר לחלל הפה(!!!). "ואפידורל? לא. שתי לידות טבעיות".
סבבה, היידי בת ההרים, בימים ההם היה לכן סף כאב מרשים, הייתן הריוניות צעירות ויפות, בלי צרבות, הקאות, בחילות וטחורים, אבל את יודעת מה? לא היה לכן אייפון!
אני מבינה שממנה לא תבוא הישועה בעניין זה ומחליטה להשאיר אותה בסביבה ולא להתנקש בחיי היידי שמולי רק כי היא הסבתא הכי טובה בעולם ואם אתנקש בחייה עכשיו אצטרך למצוא בייביסיטר ממש טובה וזו משימה בלתי אפשרית תמיד, גם כשאת לא מאובן אנושי בשמירת היריון שמצוי בלחץ אטומי – ואל תגידו לי להירגע. ניסיתי. לא עובד לי.
גם אם כן הייתי אדם שלו מייסודו (יש כאלה?), סביר שלא הייתי יכולה לשמור על קור רוח כשמבפנים רגל עיקשת בועטת בי ומזכירה לי כמה פעולת הנשימה היא לא עניין של מה בכך ומבחוץ אני נתונה לעצות חוזרות ונשנות של ישראלים, ובעיקר ישראליות, שמוצאים דרך להזדהות איתך בכל מצב. למה? כי הם תמיד מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שהיה בול ובדיוק וממש במצבך. מתוקף אותו שרשור היכרות יש להם גם מגוון המלצות:
– אל תשבי בישיבה מזרחית, זה מקצר את צוואר הרחם. אז זה אומר שנשים שמגיעות לשבוע 42 לא יושבות ישיבה מזרחית במשך עשרה חודשים מחייהן?
– את חייבת להרים את הרגליים. ומה עושים כשהן נרדמות?
– אל תרימי את הרגליים. אולי פשוט אכרות את הרגליים וזהו?
– אל תשבי. תשכבי! בעייתי. מתקשה לאכול בשכיבה. בעצם, אולי זה עדיף?
– תקומי. קמה. וחוזרת לשבת. סליחה! לשכב.
– אל תתקלחי יותר מעשר דקות. זו לא ממש בעיה, אני פשוט לא מצליחה לעמוד באותה נקודה יותר מעשר דקות.
– אל תעשי סקס. אין תגובה.
– ולא משנה מה את עושה, אל, אבל אל, תעזי להתאפק לפיפי! חמודה, זה הטיפ הכי מיותר. להתאפק? כבר חצי שנה אני כמו ילדה בת שנתיים וחצי במהלך גמילה: צריכה פיפי! עכשיו! עכשיו!!! בכלל, בכל ההיריון יש לי מערכת יחסים מאוד אינטימית עם האסלה. יש לנו כל כך הרבה שעות של "קווליטי טיים" מכל הזוויות (…), שאני שוקלת לקנות לה איזה סנובון כחול ומפנק אחרי הלידה. מגיע לה.
בואו נדבר על זה
בקריאה ראשונית תחשבו אולי שיצאתי קוטרית מתלוננת ושאני חלק מדור מפונק. שגם אני, בהתאם לסטטיסטיקה, נכנסתי להיריון "מאוחר" והפכתי לאמא "רק" בגיל 30 ונראה שתתייגו גם אותי כאת שאר בני ובנות דורי כ"מרוכזת בעצמי". אבל אולי, ורק אולי, זה לא שאנחנו יותר מתלוננות מנשות החיל בדורות הקודמים, אלא שאנחנו פשוט יותר פתוחות כדי להודות שזו לא התקופה הכי יפה בחיינו: אנחנו לא באמת קורנות (ותכלס, גם אתם לא באמת חושבים את זה, אתם פשוט מנומסים) ואם נודה על האמת הגוף שלנו משתנה כדי שנוכל להביא לעולם את הדבר הכי מושלם ומדהים שיכול להיות אבל בין זה ובין תחושת סקסיוּת יש חתיכת תהום. וזה בסדר להגיד את זה. וזה בסדר לדבר על זה. זה לא מזיק לאף אחד. עובדה, אנחנו אפילו עושות את זה שוב.
נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק מיומנה של אם טרייה.
לטורים הקודמים של נועה הנדין:
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
איך נכנסת לי לציצי בכזאת קלות?
כתבות נוספות של הורים וילדים:
המדריך השלם להריון בזמן הקיץ
כמה חם: כך תגנו על התינוק בקיץ
כל מה שרציתן לדעת על זירוז לידה
"אמא, התינוק יותר חמוד ממני"
